"אגו" – המילה המתעתעת בעלת אינספור הפירושים

מאת: טליה מיכאלי

המילה "אגו" אומרת דברים מאוד שונים לאנשים שונים. היא יכולה לייצג עבורנו מנגנון נפשי הכרחי, עיסוק עצמי אובססיבי, או את יצר הרע והסיבה לנפרדותנו מאלוהים. 

באופן טבעי, פרשנויות שונות למילה הזו עלולות ליצור הרבה מאוד אי־הבנות, בינינו לבין עצמנו ובשיחות בינאישיות, כשהיא נאמרת ללא הסבר מפורש לצידה. כמו כן, פרשנות שאיננה מיטיבה עלולה לתת לשופט הפנימי עוד סיבה להלקות אותנו ולשפוט אחרים. 

לשם כך, הכנתי מדריך־כיס עם הפירושים הרווחים העיקריים למילה "אגו" – על מנת לעזור לנו ליצור בהירות בנושא, להגדיל את המודעות שלנו כשאנו עושים שימוש במילה הזו, ולהיטיב עם עצמנו ועם אחרים.

בראשית ברא אלוהים, ואז פרויד, את ה"אגו"

המשמעות המקורית של המילה "אגו" הוא "אני", ומקורה ביוונית. כך פרויד התייחס למילה הזו, כשיצר את המודל הסטרוקטורלי (המבני), עליו (בין היתר) מבוססת הפסיכולוגיה המערבית המודרנית.

לפי המודל של פרויד, המילה "אגו" מייצגת את אחד משלושת מבנֵי הנפש – ה"איד" מאגד בתוכו את היצרים הטבעיים, ה"אגו" הוא "מרכז הבקרה" של כוחות הנפש ועיקר מודעותו של האדם, וה"סופר־אגו" מאגד את המוסר וצרכי החברה. לפי פרויד, קונפליקטים פנימיים בין המבנים הללו הם חלק ניכר ממה שיוצר את סבל האדם. לפיכך, כשפסיכולוג אומר "אגו", סיכוי רב שהוא מתכוון למילה הזו בהגדרתה הפרוידיאנית.

אחרי פרויד הגיע פסיכואנליטיקאי אחר בשם היינץ קוהוט, הוגה "פסיכולוגיית העצמי". קוהוט התייחס ל"אגו" דרך עדשת הערך העצמי, וגרס כי קודם למבנה האגו של פרויד, קיים ה־Self (העצמי) – שבניגוד למושג "אגו", אינו רק פונקציה מארגנת של הנפש, אלא הוא למעשה חוויה הוליסטית שאינה ניתנת לניתוח או לחלוקה למרכיבים. לפי קוהוט, העצמי, בשונה מהאגו, הוא ה־being שלנו, ההוויה של קיומנו הוודאי בעולם.

להרוג את האגו

לעומת הגישות הפסיכולוגיות, בגישות רוחניות מסוימות, כמו בודהיזם או נון־דואליטי (אי־שניות), המילה "אגו" מתייחסת לזהות האישית ("מי אני"), בתור החלק בנו שגורם לנו לחוש נפרדים מהאחדות / ריקות / אלוהים / יקום. על כן, כשמדברים על "מות האגו", מתכוונים למעשה להתמוססות החלק בנו שיוצר את אשליית הנבדלות־נפרדות. (במובן הזה, אפשר גם להקביל באופן חלקי את המילה "אגו" למילה "מיינד", כשמשתמשים בה למשל בקונטקסט כזה: "התחבר ללב ושחרר את המיינד").

יש לציין שבמקור, הבודהה לא הכחיש את קיומו של האגו, אלא טען שאין לו קיום קבוע ובלתי תלוי בסיבות ובתנאים הגורמים לו להתקיים ללא הרף. כלומר, גישות רוחניות כמו בודהיזם או אי־שניות לא עסקו בשיפוט שלילי על הזהות האישית או "האגו", אלא בתצפית – הכרה נקייה וחומלת על קיום החלק הזה בנו, על מנת לאפשר לנו התפתחות אל מעבר לו. זאת, לא מתוך רצון להכחיד אותו, אלא מתוך כוונה ללמוד לעבוד איתו, To master it, היות שהוא משמש בתפקידים חשובים לנו – בתור יועץ למשל, שעוזר לנו לתפקד ולתמרן את דרכנו בתוך עולם החומר הדואלי. 

יחד עם זאת, בקרב המתרגלים גישות רוחניות אלו, יש חוגים מסוימים המחזיקים תפיסה הטוענת כי ה"אגו" הוא מקור כל התשוקות, הסבל ויצר הרע, לכן יש להרוג אותו / להכחידו מן היסוד. (בהקבלה למילה "מיינד", ניתן למצוא הנחות יסוד כגון "המיינד הוא אויב שצריך להכניע / להביס / להשתיק כדי להגיע להארה"). בהרבה מובנים, תפיסות אלו מזכירות את תפיסת הדתות המערביות הגדולות, לפיה האשמה והטומאה קיימות באדם באופן אינהרנטי.

בהמשך ל"מות האגו" במובנו הרוחני המקורי, כשמדברים על "אגו" במונחים מדעיים, מתכוונים לתחושת העצמי שלנו הנוצרת דרך מבנים מוחיים מסוימים. זאת בדקו, בין היתר, במחקרי מוח שנעשו בשנים האחרונות על מודטים וותיקים ועל אנשים שחוו חוויות רוחניות בזמן שימוש בחומר הפסיכואקטיבי פסילוסיבין – אשר במוחם נצפו שינויים משמעותיים בזמן חוויית רוחניות של "מות אגו". 

במחקרים הללו התגלה של"מות האגו", יש ככל הנראה קשר לרשת נוירונים במוח הנקראת "מערכת ברירת המחדל". זוהי רשת נוירונים שאחראית על תפקודים רבים, אך בין היתר, היא פעילה מאוד בזמן שאנו מהורהרים, חושבים מחשבות על עצמנו ועסוקים ברומינציה (מחשבות טורדניות ודאגות). בזמנים שהפעילות החשמלית במערכת הזו פוחתת, כמו בזמן חוויה רוחנית, אנו יכולים לחוות מצב שבו ה"אני" – מבנה האישיות שאנו רגילים להיות מזוהים איתו – פתאום אינו קיים עוד, ובמקומו מתגלה לנו שדה תודעה רחב וחומל, שאין דרך לתארו במילים, אך רבות כבר נאמר ונכתב עליו לאורך ההיסטוריה האנושית.

יחד עם זאת חשוב לציין, כי התפקוד המוחי שיוצר את ה"אגו", יחד עם הזהות האישית שלנו, חוזרים לאחר שהחוויות הללו מסתיימות. לעיתים, נוצרים בעקבותיהן כמה שינויים במבנה האישיות.

צא כבר מהאגו שלך

לעומת התפיסה שאגו הוא מבנה מוחי שמייצר תחושת זהות עצמית, כשהמילה "אגו" נאמרת בקונטקסט עממי, היא לעיתים קרובות מצביעה על כל מה ש"לא טוב" או "לא בסדר" באדם. כשאומרים הוא "אגואיסט" או "אגו־מניאק", מתכוונים לרוב ל־"הוא מלא בעצמו / מתנשא / נרקיסיסט / חושב רק על עצמו", וכשאומרים "יש לו מלא אגו", לעיתים מתכוונים ל־"אכפת לו בעיקר מכסף / כוח / סטטוס חברתי / המראה שלו". 

השימוש העממי במילה אגו מבוסס למעשה על ההגדרה של קוהוט (זוכרים אותו מתחילת המאמר?) למושג נרקיסיזם, כיוון שזו עוסקת בתפיסת הערך העצמי, או במילים אחרות, בספקטרום הנרקיסיסטי (מבריא ועד פתולוגי). כך, ״אגו־מניאק״ הוא אדם עם ערך עצמי מנופח ושטחי, או עם פצע נרקיסיסטי. הביטוי ״הוא עסוק באגו״ משמעו: הוא עסוק בערך העצמי / החברתי שלו, ב"מה זה אומר עליי" (במקום ב"מה ההשפעה של זה על אחרים", למשל). כסף, כוח, סטטוס, מראה – הם למעשה היבטים של ערך עצמי. עם השנים, הפרשנות העממית למילה "אגו" התעוותה והתרחקה מהמשמעות המקורית, והחלה לכלול דברים שלא קשורים בהכרח לערך עצמי – כמו כל דבר שהוא ״לא בסדר״, לכאורה.

בדומה לכך, בשפה ה"רוחניקית" / "ניו־אייג'יסטית", המילה "אגו" דומה במשמעותה לזו העממית, בשילוב עם זו הרוחנית (השיפוטית־שלילית) שעוסקת באשליית הנבדלות־נפרדות. כלומר, "אגו" משמעותו כל מה ש"לא בסדר" באדם ומרחיק אותו מחיבור עם האחדות, ועל כן דורש התמוססות באמצעות עבודת התמרה רוחנית ו/או תרפית. זאת, מתוך תפיסה כי "על אדם להיות באחווה, אור, אהבה ואחדות עם היקום ועם אנשים אחרים בכל מקום ועת", וכל עוד הוא אינו – הוא "לא בסדר".

יש הטוענים ש"אין להם אגו". יחד עם זאת, קיים סיכוי גבוה שהטענה הזו מגיעה מה"אגו" שלהם (הפצע הנרקיסיסטי שלהם) בעצמו, שכעת עוטה את תלבושת "האגו הרוחני".

אגו, סוף

לאור ההבדלים הרבים בין המשמעויות השונות וההקשרים השונים של המילה "אגו", ניתן לראות עד כמה נחוץ שנבהיר מהי כוונתנו המדויקת כשאנו משתמשים בה בשיחה עם אחרים, ולא פחות חשוב, שנברר עם האדם שאיתו אנו משוחחים, מהי כוונתו במילה זו. זאת, מכיוון שכפי שראינו, יש סיכוי גבוה למדי שכאשר אנו אומרים את אותה מילה, אנו מתכוונים למשמעות שונה לחלוטין – מה שעלול ליצור אי־הבנות וקונפליקטים מיותרים.

באותה מידה, רצוי שנבהיר לעצמנו מהי משמעות המילה "אגו" עבורנו, על הקונוטציות השונות שלה, והאם הפרשנות שלנו אותה מיטיבה עמנו ועם הסובבים אותנו.