"אי שם מעבר לדעות ה'נכון' וה'לא נכון' ישנו שדה. אפגוש אותך שם"
~ ג'לאל א-דין רומי.
"הדרך הגדולה אינה קשה לאלו שאינם מעדיפים.
כשהאהבה והשנאה נעדרות שתיהן, הכל נעשה ברור וחשוף לעין.
עשה את ההבחנה הקטנה ביותר ושמים וארץ מופרדים לנצח.
אם ברצונך לראות את האמת אל תחזיק בדעה בעד או נגד.
המאבק על מה שאדם אוהב ועל מה שהוא מתעב
הוא מחלת התודעה"
~ סוסאן, הפטריארך השלישי של הזן.
היציאה מהדואליות היא מהות ההתעוררות הרוחנית. ההפנמה המוחלטת שהכל באמת אחד, שכל הפיצולים שאנו חווים ורואים הם למעשה אשליה.
אך מה שקורה לרבים מאיתנו במסע הרוחני הוא, שדווקא כשאנחנו חושבים שאנחנו קולטים את זה, כשנדמה לנו שהבנו הכל – בקלות רבה אנו שוגים להפוך את הדואליות ל"לא נכון" החדש, ומתחילים לספר לעצמנו שלהחזיק בדעה זה "לא בסדר", שאנחנו "לא אמורים" להיות בעלי העדפות אלא נייטרלים ושווי נפש לחלוטין, וכו'.
וכך נפלנו באותה מלכודת. במקום להיאחז בדעה כזו או אחרת, כעת אנחנו נאחזים בדבר אחר – בפרספקטיבה האבסולוטית, ויוצרים דואליות בינה לבין החוויה האנושית שלנו. אנו משתוקקים לאחדות וסולדים מנפרדות, וכך משמרים את אותו הסבל הקיומי שממנו ניסינו להימלט.
הדרך ליציאה מהדואליות אינה מאבק בנפרדות, ואינה הכחשה, הדחקה או דחייה שלה. היא הסכמה / קבלה / התמסרות / כניעה להתהוות ולקיום של הכל כפי שהוא, כולל הכל.
הנפרדות, הדואליות, היא חלק בלתי נפרד מהקיום הפיזי. היא קיימת לשם היצירה של הריקוד או המשחק של החיים. בלעדיה דבר ממשי לא יוכל להתקיים.
תהליך ההתעוררות כרוך בללמוד כיצד לרקוד במרחב שבין האבסולוטי לאישי ולשחק בתפר שבין הדואליות לנון-דואליות.