ביוני 2008 בהיותי בת 21, התודעה והלב שלי נפתחו בבת אחת באופן ספונטני וללא הכנה מוקדמת. עבור מי שחוותה את עצמה עד אז כמדוכדכת למדי ומלאה שיפוט עצמי, המפגש עם אהבה ללא תנאי לעצמי ולכל הקיים, ותחושה של שחרור מוחלט מפחד, אשמה ובושה – היו חוויה יוצאת דופן. בוחן המציאות שלי נותר תקין אך כל המחסומים הרגשיים פשוט נשרו, ולפתע הכל נראה אפשרי. זו הייתה תחושה של חזרה הביתה אחרי חיים שלמים בגלות, מלווה באושר עילאי ואקסטזה. מצאתי את עצמי בוכה וצוחקת בו-זמנית ממבול התובנות ששטף אותי ומהתחושה המפעימה שהחיים מדהימים ושהכל מדויק בדיוק כפי שהוא. החוויה לוותה בתחושת אחדות מוחשית – ידיעה אינטואיטיבית עמוקה שהכל מחובר ואין נפרדות ממשית. למשל, כשהבטתי בעץ מהחלון הרגשתי שאנחנו עשויים מאותה מהות. כמו כן, הרגשתי שאני רואה אנשים ממש כמות שהם, את היופי והייחודיות שלהם לצד הכאבים והסיפורים המגבילים שסיפרו לעצמם. עלה בי רצון עז לעזור להם לחוות את האהבה והאושר הללו, כי ידעתי שהם ואני אחד. ימים אחדים חשתי כמיסיונרית שנבחרה על ידי אלוהים ״להפיץ את הבשורה״ ותהיתי לרגעים אם אני המשיח. הייתי סמוכה שהגעתי ״למנוחה ולנחלה״ ושכל בעיותיי נפתרו. כשניסיתי לשתף בחוויותיי, סביבתי לא הבינה. הרגשתי קושי רב לבטא את האקסטזה הזו במילים.

״כשמדובר באירוע משנה חיים, מילים עשויות להיראות חלולות… אתה צריך לדמיין איש מערות שנזרק עכשיו לאמצע מנהטן. הוא רואה אוטובוסים, טלפונים ניידים, גורדי שחקים, מטוסים. ואז תשגר אותו בחזרה למערה. איך הוא יתאר את החוויה? 'זה היה גדול, מרשים, רועש'. אין לו אוצר מילים ל'גורד שחקים', 'מעלית', 'טלפון נייד'. אולי יש לו הבנה אינטואיטיבית של חשיבות כלשהי או סדר באירוע. אבל יש מילים שאנו זקוקים להן שעדיין לא קיימות. יש בידינו חמישה עפרונות צבעוניים כשאנו זקוקים לחמישים אלף גוונים שונים״ (פולן, עמ' 71).

בתוך כך, גיליתי לראשונה שמה שאני חווה מכונה ״התעוררות רוחנית״ או ״סאטורי״. שנים אחר כך הבנתי שזהו מצב שכיח שתועד לאורך ההיסטוריה ושאף נחקר מדעית, מה שסייע לי למסגר את החוויה. על פי שאלון MEQ43, אפשר לסכם את מאפייניה כך: (1) אחדות פנימית: אובדן הזהות הרגילה וחופש ממגבלותיה, חוויה של מודעות טהורה, חוויה של מיזוג העצמי האישי לתוך שלם גדול יותר. (2) אחדות חיצונית: ״הכל אחד״, תחושה של אחדות או התמזגות עם אובייקטים/אנשים, מודעות לנוכחות חיה בכל הדברים. (3) טרנסצנדנטיות (התעלות) של זמן ומרחב. (4) תחושה שהחוויה בלתי ניתנת לתיאור, יכולת לשלב בין פרדוקסים. (5) תחושת קדושה. (6) איכות נואטית: ידע אינטואיטיבי וחיבור למציאות מוחלטת. (7) מצב רוח חיובי המורגש באופן עמוק. (MEQ43 Questionnaire).

האקסטזה הרוחנית נמשכה בעוצמה גבוהה כשלושה ימים, בהם ישנתי מעט מאוד, ודעכה בהדרגה לאורך כשבועיים. ככל שחוויית השיא פחתה, הפכתי מבולבלת וחסרת אונים. ניסיתי נואשות להיאחז באור הדועך, אך הפער שנפער בין פסגת האחדות למציאות היומיומית היה כואב מנשוא. בעיותיי הרגשיות-פסיכולוגיות שבו בעוצמה, לצד ביקורת עצמית קשה ש״איבדתי את האור״, איכשהו באשמתי, משום שלא הצלחתי לשמור עליו. לא הבנתי אז שטבען של חוויות כאלו (או של כל חוויה באשר היא) הוא ארעיותן, ושאין ביכולתי לשלוט בהן כאובייקט או לשמר אותן בכוח הרצון. מתי ליבליך כותבת: ״על פי רוב, כאשר חווית השמחה מתחילה לפוג, אנו מוצאים שהטרנספורמציה של האישיות היתה חלקית. האדם מתחיל לשים לב שדפוסים מסוימים שחשב שנשרו שבים ומופיעים, כך שרמת הארגון החדשה [של האישיות] אינה יציבה עדיין.״ (ליבליך, עמ׳ 223). ״ירידת האנרגיה העוצמתית של החוויה כואבת ולעיתים עשויה לגרום לתגובות חזקות, כי האישיות חוזרת במידה כזו או אחרת לתבניות הישנות ובה בעת מתחדדת הביקורת העצמית על אותן תבניות שקודם לכן היה אפשר להתעלם מהן. לכן פעמים רבות התחושה היא של נפילה משמעותית.״ (עמ׳ 225-226). הייתי בודדה מאוד, משפחתי וחבריי לא הבינו אותי. באותם ימים מידע רלוונטי בעברית ברשת היה מועט, והרשתות החברתיות היו בראשית דרכן ולא היוו פלטפורמה לקבוצות דיון. לא היה לי עם מי לשוחח או עם מי להתייעץ, לא היה אדם בשר ודם שיכול היה להקשיב ולתווך לי מה חוויתי ומה צפוי בהמשך. חשתי שאני צוללת לדיכאון העמוק ביותר שחוויתי מימי.

״וילבר הגדיר תשעה שלבים שאליהם הוא מתייחס כרמות תודעה שונות. הוא בנה מודל היררכי, שבו כל שלב כולל את השלב הקודם לו, ומתקדם לעבר דרגת התפתחות גבוהה יותר. תשעת השלבים מחולקים לשלוש קטגוריות: שלושת השלבים הראשונים הם שלבים פרה-פרסונליים המאפיינים את התקופה שלפני התגבשות האגו. שלושת הבאים הם פרסונליים ומתארים את הזמן שבו האישיות כבר התגבשה. שלושת האחרונים [שלבים 7, 8 ו-9] הם טרנס-פרסונליים ועוסקים בשלב שבו האגו של האדם כבר מפותח ויכול להתרחב אל מעבר לו. מאוחר יותר הוסיף וילבר שלב עשירי, שהוא הגבוה מכולם […] לכל שלב המטרות והמשימות שלו. הצלחה במשימות תאפשר לאדם לעלות לשלב הבא, ואילו כישלון יוביל אותו לתקיעות ופתולוגיה, שאופיה משתנה בהתאם לשלב האמור.״ (זפרן, עמ׳ 80).

לאחר שנים של חיפוש רוחני הבנתי שלאחר חוויות רוחניות משמעותיות, רבים חווים ״משבר רוחני״, או ״משבר פסיכו-רוחני״ בהגדרתו המדויקת יותר. סוג המשבר שחוויתי נקרא לפי וילבר ״הלילה האפל של הנשמה״, ולפי אסג׳יולי ״געגועים לאלוהי״. לפי וילבר, ״לאחר שהאדם נחשף לחוויה בלתי אמצעית של האלוהי, המלווה בשמחה, אקסטזה ובהירות, חוויה שהוא חווה כחוויית שיא, מתחילה עוצמת החוויה להתעמעם. תהליך זה מתרחש כמעט תמיד, ואין הוא בעיה כשלעצמו. הבעיה מתעוררת כשבעקבות דעיכת האנרגיות החזקות מתחיל דיכאון. דיכאון זה [של שלב העל-חושי] שונה לגמרי מהדיכאון שתואר בשלב הקודם [שלב המעוף-הגיון]. זהו דיכאון של אבדן ולא של חוסר.״ (ליבליך, עמ׳ 240). בהסתמך על וילבר, טרום חוויתי הרוחנית חשתי דיכאון המאפיין את אחת הפתולוגיות של שלב 6 (מעוף-הגיון), ובו הרגשתי שחיי תפלים וחסרי משמעות, שאיני מממשת את עצמי ושאיני מרגישה בבית בעולם. לעומת זאת, לאחר החוויה הרוחנית חשתי דיכאון של אובדן האקסטזה והחיבור עם האחדות, מצב המאפיין את אחת הפתולוגיות של שלב 7 (העל-חושי). עם זאת, ייתכן שהדיכאון הכיל שילוב של שניהם.

משבר זה כלל גם התמכרות ל״Bliss״ הרוחני, מצב שניתן לכנותו ״סאטורי ג'אנקי״ או ״בליס ג'אנקי״. התמכרות זו התבטאה בנסיונות סיזיפיים לשחזר את החוויה הרוחנית, בין אם באמצעות סדנאות או רטריטים אינטנסיביים, תרגול מדיטציות ומגוון טכניקות רוחניות אחרות, שימוש במשני תודעה, או קריאה של טקסטים רוחניים ולמידה קדחתנית של גישות רוחניות במטרה להבין אחת ולתמיד מה עלי לעשות כדי ״להגיע״. באופן זה נולד אצלי ״המעקף הרוחני״ הראשון.

הראשון לנסח את המושג ״מעקף רוחני״ הוא הפסיכולוג ג'ון ולווד, במטרה לתאר את נטייתם של מתרגלים ומחפשים רוחניים להשתמש ברעיונות ופרקטיקות רוחניות על מנת לעקוף או להימנע מלפגוש ולהתמודד עם כאב רגשי לא מטופל, פצעים פסיכולוגיים וצרכים התפתחותיים חסרים. על כך אומר ולווד: ״כאשר אנו עוסקים במעקפים רוחניים, אנו פעמים רבות מנכסים את המטרה להתעורר רוחנית או להשתחרר מסבל על מנת להצדיק ׳התעלות לא בוגרת׳ – שזהו ניסיון להתעלות מעל הצד הגולמי והמבולגן של האנושיות שלנו לפני שהתמודדנו עמו באמת ועשינו שלום עם החלק הזה בעצמנו. במצב כזה, אנו נוטים להשתמש באמת מוחלטת כדי להמעיט בערכם או להתעלם מצרכים אנושיים יחסיים, רגשות, בעיות פסיכולוגיות, קשיים ביחסים בין-אישיים וחוסרים התפתחותיים. זו ׳סכנה מקצועית׳ של הדרך הרוחנית, מכיוון שעיסוק ברוחניות לרוב כולל חזון של התעלות מעבר למצב הקרמתי הנוכחי שלנו. הניסיון להתעלות מעל קשיים פסיכולוגיים ורגשיים על ידי עקיפתם הוא מסוכן, מכיוון שהוא יוצר פיצול מזיק בין החלק הרוחני לבין החלק האנושי שבנו. זה מוביל לסוג של רוחניות חד-צדדית, שבה צד אחד של החיים זוכה להעדפה על חשבון השני: האמת המוחלטת מקבלת עדיפות על פני האמת היחסית, הבלתי אישי מקבל עדיפות על פני האישי, הריקות על פני הצורה, ההתעלות מעל הגוף על פני ההתגשמות בגוף, והניתוק מרגשות על פני הרגשתם.״ (Welwood, עמ׳ 1).

רוברט מאסטרס, תלמידו של ולווד, מוסיף: ״מעקפים רוחניים הם צל עיקש מאוד של הרוחניות המתבטא באופנים רבים, לרוב ללא הכרה ככזה. אספקטים של מעקפים רוחניים כוללים: ניתוק קיצוני, הדחקה ו״הירדמות״ רגשית, הדגשת-יתר של ״חיוביות״, פוביית-קונפליקט שעלולה לצאת משליטה ולעורר רגשות זעם, חמלה עיוורת נעדרת הקשר, התפתחות חד-ממדית וחד כיוונית (למשל, אינטליגנציה קוגניטיבית ש״נזנחת״ ולא מתפתחת, ונותרת הרחק מאחורי האינטליגנציה הרגשית או המוסרית, או להיפך), שיפוט עצמי שממעיט ומטשטש את הצדדים הפחות נעימים של האישיות, ומחשבות שווא אודות הגעה לרמה גבוהה יותר של הוויה.״ (Masters, עמ׳ 2).

וילבר מעמיק לתוך מקורם של מעקפים רוחניים, ומבחין בין ״מצב״ (תודעתי) לבין ״שלב״ (התפתחותי). כך הוא מסביר את הנסיון העקר וחסר התוחלת לדלג מעל שלבים התפתחותיים באמצעות ״התעלות רוחנית״: ״מצב הוא מצב תודעה, משהו שעשוי להיות גם זמני ביותר (חוויה). רבים חווים מצבי תודעה שונים מהרגיל לזמן מה, ולאחר מכן חוזרים למצב התודעה ה'נורמלי' […] שלב, לעומת זאת, הוא תבנית יציבה של רמת תודעה (רמת תודעה כמאפיין שיש לו משך, להבדיל מהבלחות של תובנה). וילבר מבין שלכל אדם יכולות להיות חוויות שיא בכל רמת תודעה שהיא. אפשר לחוות הצצה לתוך חוויית האחדות גם מרמת תודעה של הפרסונה, אבל המשמעות שניתן לחוויה תיקבע לפי הרמה שאנו נמצאים בה כרגע. כלומר: אדם שחווה הצצה לתודעת האחדות, כשהוא נמצא בהזדהות עם האגו, יפרש או יתרגם את החוויה מתוך האגו […] כדי שתתרחש התפתחות אמיתית, חוויות צריכות להפוך לקבועות או, במילים אחרות, מצבים צריכים להפוך לשלבים.״ (ליבליך, עמ׳ 77). ״גם אם יש חווית שיא של מימד גבוה יותר, האני של האדם עדיין חייב להתפתח ולצמוח, כדי שיוכל להכיל באופן קבוע את הממדים העמוקים או הגבוהים יותר, כך שמצב שעבר שינוי יכול להפוך לאיכות קבועה […] חוויה עשויה להוביל אדם להתפתחות של ממש, אך אין היא מקפיצה אותו משלב פרה-אגואי לשלב העשירי.״ (עמ׳ 65).

היות ולא היה לי שום רקע נפשי-רוחני קודם להסתמך עליו, או אדם מיודע להתייעץ איתו, לא הייתי מודעת למעקפים הרוחניים שעשיתי, שפירשתי את חוויתי מתוך שלב אגואי ושמצוקתי נבעה מתוך חסכים התפתחותיים. כל מה שידעתי הוא שאני רוצה לחזור ל״שם״ הנעים והטוב, מאחר וכל רגע ״כאן״ היה בלתי נסבל. הדחף לשוב ולמצוא את ״הבית הרוחני״ שאיבדתי דחף אותי לחסוך כסף ולנסוע להודו, שם נדדתי בגפי חמישה חודשים בחיפוש אחר תשובות. השתתפתי בריטריט ויפאסנה מתוך תקווה למענה, חיפשתי מורה או דרך רוחנית אליהם אוכל להתחבר בקהילות ובמקומות שונים בהודו, אך לבסוף חזרתי לארץ ללא כיוון. זמן מה לאחר מכן הגעתי לסדנה בתל אביב שעסקה בהתעוררות רוחנית. מנחה הסדנה דיבר כאדם ש״הגיע״ וש״הבין״ באופן שהדהד את כמיהותיי הרוחניות. לאחר הסדנה ישבנו לשוחח יחד עם כמה מתלמידיו, ונשארנו בקשר בימים הבאים. המנחה הצטייר כחביב ונעים מאוד, העריף עלי תשומת לב מרובה ותחושה שאני רצויה. חשתי שהוא הראשון שמבין אותי, שיודע מה חוויתי ועל מה אני מדברת. הוא הבטיח שיוכל לעזור לי, והאמנתי לו. הייתי צעירה בת 23, תמימה וחסרת ניסיון. הרגשתי תלושה, ללא תחושת בית או מקום בעולם, ופרט אליו אף אחד לא הבין אותי. קיוויתי שהוא יוכל להיות לי מדריך חזרה הביתה.

מאחר ולא היה לי מקום טוב יותר להיות בו – בית הורי הרגיש ריקני, מבודד ומנותק – עברתי תוך שבועות מספר לדירה ביפו בה התגורר יחד עם שלושה מתלמידיו, מתוך תקווה שבכך אוכל להתקרב וללמוד ממנו. זמן קצר לאחר המעבר משהו השתנה, ומה שנראה תחילה כמקום בו יכולים אנשים אוהבים וחביבים להתפתח יחד רוחנית, התחוור לי כמקום פוגעני. יחסו של המורה כלפי תלמידיו התגלה כמבזה וכמשפיל, וגם כלפיי יחסו לא איחר להשתנות: מחוות של התפעלות הוחלפו באמירות מקטינות, הקנטות, צעקות ומניפולציות רגשיות. במקרה שלי ושל מישהי נוספת היה מעורב גם ניצול מיני באצטלה של ״התפתחות רוחנית״. בשל המשבר העמוק שחוויתי, הייתי קלה להשפעה. האמנתי שעליי ״להרוג את האגו״ על מנת להתעורר רוחנית; זה היה המסר שקיבלתי מטקסטים רוחניים עוד כשחיפשתי את עצמי בהודו. לכן כשאותו המסר הגיע ממנו, הדלת כבר היתה פתוחה. סברתי שחוסר הנעימות שחשתי והפגיעה הרגשית מולו ומול הקבוצה הן חלק מתהליך ה״השלה״ של האגו, ושעל מנת להתעורר עליי להפסיק להתעסק בעצמי. ולווד כותב: ״אנשים עם נטיות דיכאוניות, שחוו חוסר התכווננות אוהבת בילדות ולכן בבגרות מתקשים להעריך את עצמם, עשויים להשתמש בלימוד על היעדר-עצמי כדי לחזק את תחושת השפל העצמי שלהם. לא רק שהם מרגישים רע עם עצמם, אלא הם גם רואים את חוסר הביטחון שלהם כפגם נוסף בהם – כסוג של אובססיה עצמית, הניגוד המוחלט לדהרמה – מה שמזין עוד יותר את הבושה או האשמה שלהם. כך הם נלכדים במאבק כואב עם העצמי שהם מנסים לפרק.״ (Welwood, עמ׳ 3).

למעשה עברו בי מחשבות ״כפירה״ על מציאת מורה אחר ועזיבת הקבוצה, אך לא ידעתי לאן ללכת והעולם שבחוץ הרגיש ריקני ומאיים. שוב לא היה לי עם מי לדבר והרגשתי בודדה מאוד. רצה הגורל ולאחר חודש וחצי אצלו, לשני חברים בקבוצה הגיעו מים עד נפש והם החליטו לעזוב. עזיבתם נסכה בי אומץ לעזוב, איכשהו, ובאופן חלקי ״הועזבתי״ מאחר והפכתי חסרת ערך למורה מתוקף הדיכאון בו הלכתי ושקעתי. למרות שהותי הקצרה שם נותרתי עם טראומה עמוקה, שעל אף כל השנים והעבודה הנפשית שעשיתי מאז, עדיין לא עובדה לגמרי. עם הזמן וככל שחקרתי את הנושא חלחלה בי ההבנה שהמורה ניחן באישיות נרקיסיסטית, ובצורה אופיינית למבנה אישיות שכזה, מיתג עצמו כ״מנהיג רוחני״ ויצר קבוצה בעלת סממנים כיתתיים. הוא ככל הנראה לא היה מודע כלל לקיומם של מעקפים רוחניים, ואף אם כן, בוודאי לא חשב שאלו נוגעים לו. בנוסף, הוא ביטא בורות משוועת בכל הנוגע לגבולות ואתיקה ביחסי כוח, וביתר שאת לגבי שלבי התפתחות פסיכולוגיים-רגשיים ואופני ביטוי של טראומה. כפועל יוצא של ״האגו הרוחני״ שלו ואישיותו הנרקיסיסטית, הוא החליק בטבעיות לתפקיד ״המושיע״ אל מול אדם מעורער, מבולבל ומשווע ל״הצלה״ כפי שהייתי אני.

״לפי וילבר קיימים סוגים שונים של אינטליגנציה. לצד האינטליגנציה הקוגניטיבית המוכרת לנו, קיימות גם אינטליגנציה רגשית, מוסרית, רוחנית, מרחבית, אסתטית, מוזיקלית, קארמתית ועוד. לעיתים קרובות לא קיימת הקבלה בין סוגי האינטליגנציה השונים. למשל, נוכל לפגוש אדם שהאינטליגנציה הקוגניטיבית שלו גבוהה אך האינטליגנציה המוסרית שלו נמוכה, כפי שהיה במקרה של הנאצים בגרמניה למשל. גם האינטליגנציה הרוחנית לא חייבת להיות בקורלציה עם האינטליגנציה המוסרית או אפילו הרגשית, כפי שרואים, למשל, אצל גורואים רבים, המדגימים יכולות רוחניות מרשימות ובו בזמן מנצלים בציניות את מאמיניהם״ (זפרן, עמ׳ 79). גאות של האגו (Ego/Psychic Inflation) מתרחשת כש״האנרגיות והתובנות החזקות [מחוויה רוחנית] מתועלות אל האני [האגו] ויוצרות אי-איזון ולעיתים תחושות של גרנדיוזיות (אני אדם מיוחד, נבחרתי להציל את העולם וכו') […] כשהתופעה קיצונית ממש, אנו מקבלים את המקרים של המורים הרוחניים המתארים את עצמם כאלוהות או כשליחי האלוהות ודורשים מתלמידיהם כבוד וציות בהתאם […] על-פי רוב סוגיית הצפת האגו מתעוררת כשיש נטייה נרקיסיסטית או אישיות גבולית״. (ליבליך, עמ׳ 239).

עם השנים, ככל שטיפלתי בעצמי ולמדתי גישות טיפוליות, הבנתי מדוע ״נתפסתי בחכתו״ של אותו מורה. כתוצאה מהזנחה רגשית בילדות, גבולותיי מעולם לא היו ברורים לי מספיק. הייתי מרצה, נטיתי להאמין שאחרים יודעים טוב ממני מה נכון או אמיתי, ושצרכיהם ורצונותיהם חשובים משלי. חשתי לא פעם שאיני יודעת מה נכון וטוב עבורי, את הכעס שעלה כשפלשו לגבולותיי השקופים הדחקתי, ולא הצלחתי להגן על עצמי. ״התמוססות הגבולות בתוך החוויה [המיסטית] יכול להביא לאובדן הגבולות גם לאחר שהחוויה מסתיימת, בייחוד עבור אנשים שעבורם הגבולות לא היו ברורים מלכתחילה.״ (פז ופיין). על פי וילבר מהותה של החוויה הרוחנית ״היא כשהאגו הבוגר והבשל מוותר על גבולותיו לטובת איחוד עם מה שמעבר לו […] אך בכדי שתהליך זה יתאפשר ויועיל, על הגבולות שלו [של האדם] להיות ברורים לו מספיק מלכתחילה. רק אז האגו יוכל לוותר על גבולותיו לטובת חוויית האחדות, שמהותה הוא חיבור אל המחוזות שעד כה היו מבחינת האדם ״לא אני״ (זפרן, עמ׳ 78). בנוסף, ״המסע התקין לשלבי התפתחות אל מעבר לאגו מותנה במידה רבה בהתפתחות קוגניטיבית ורגשית טובה לפני כן. אם תהליך ההתפתחות משתבש בשלבים הפרה-פרסונליים [בהזדהות, בהתנתקות או באינטגרציה], נקבל גרסאות פתולוגיות להתפתחות שמעבר לאגו […] כשהחוויה [הרוחנית] מתרחשת, אנו מתרגמים אותה מיד מתוך השלב [ההתפתחותי] שאנחנו נמצאים בו באותה עת […] התפתחות מהירה או מרוכזת אינה פוטרת אותנו מהשלבים שדילגנו עליהם וגם לא מהצורך להציב אותם בבטחה בזה אחר זה. וילבר מדגיש גישה זו למול גישה נאיבית של טרנספורמציה חד-שלבית, שאותה הוא מכנה פרדיגמה מושטחת: מעבר מאגו מפוצל ורציונלי הישר לתודעה קוסמית.״ (ליבליך, עמ׳ 59-65).

על פי האמור, בעודי בתחילת שנות העשרים לחיי חוויתי חוויה רוחנית – ״מצב״ או הצצה לשלב טרנס-פרסונלי – ופירשתי אותה בהתאם ל״שלב״ שתאם את התפתחותי, או ליתר דיוק, בהתאם לשלב ההתפתחותי של חלקים מסוימים בנפשי שהיו ב״צל״, כלומר לא מודעים. ניתן לומר שהאגו שלי היה מפוצל, גבולותיי מטושטשים וערכי העצמי נמוך, מה שהוביל להקטנה, ביטול עצמי ותלות בדמות סמכותית חיצונית שתוביל אותי. ה״מצב״ שחוויתי הפך לאידאל, והשגתו הפכה למטרתי היחידה. על מנת לעשות זאת האמנתי שעלי ״להרוג״ את האגו שלי, להתמסר לחלוטין למורה רוחני מואר ולעשות כל שיאמר, מאחר והוא בוודאי יודע את הדרך. עם זאת, פרשנותי לא נוצרה בוואקום והתגבשה גם בהתאם למסרים הרציונליים לכאורה שקיבלתי מהספרות הרוחנית שקראתי ומדבריו של המורה עצמו. בשום מקום לא דובר על טבעו של ה״אגו״ הזה שנעשתה לו כזו דמוניזציה, והאם היא באמת הכרחית.

מעקפים רוחניים ומשברים פסיכו-רוחניים מתרחשים, על-פי וילבר, כשיש ״כשל הבחנה בין פרה לטרנס״, או כשמתרחש ״בלבול בין הרמות״, על-פי אסג'יולי. ״תיאוריות שונות נוטות לבלבל בין תופעות העולות מהממד ההתפתחותי הפרה-פרסונלי לתופעות העולות מהממד ההתפתחותי שמעבר לאגו. מה שגורם לכך הוא הביטוי החיצוני הדומה לעיתים של תופעות אלה״ (ליבליך, עמ׳ 66). ״במצב כזה מתרחש טשטוש בין גבולות האמת המוחלטת לאמת היחסית או, במילים אחרות, בין העצמי [המוחלט] לבין האני [האגו]״ (עמ׳ 221). הדינמיקה הפוגענית שחוויתי עם המורה נוצרה, בין היתר, כתוצאה מבלבול הדדי בין סימביוזה – שלב פרה-פרסונלי, לבין אחדות – שלב טרנס-פרסונלי. מקורותיו של בלבול זה היו חסכים התפתחותיים לא מטופלים ואגו מפוצל, שהובילו לשחזור של הדינמיקה הכוחנית שחוויתי בילדותי, להעמקה של הטראומה הראשונית ולהוספה של טראומות נוספות על גביה. וכל זאת, באמתלת ״רציונל רוחני גבוה ונעלה״ – ״השלת האגו״ כאמצעי להתפתחות רוחנית ובמטרה להגיע ל״הארה״.

כשנה וחצי לאחר שעזבתי את הדירה וניתקתי קשר עם אותו מורה, מצאתי מסגרת אתית ותומכת יותר בהנחיית שני מורים אחרים, והצטרפתי לסנגהה שלהם. הם היו הראשונים שזיהו את המלכוד בו הייתי, הכירו לי את המונח ״סאטורי ג'אנקי״, עזרו לי לשחרר את ההיאחזות רבת השנים בחוויה הרוחנית, ואת האמונה שמשהו לא כשורה אם איני במצב תמידי של הארה. בזכותם למדתי שעשיתי שימוש בחוויה הרוחנית לשם בריחה מהמציאות, ושהתשובות לא מצויות רק ב״אור״ אלא נגלות פעמים רבות דרך ה״צל״. היום, לאחר שמונה-עשרה שנים, ברור לי שההתעוררות אינה סוף הדרך אלא נקודת פתיחה למסלול התפתחות, ושהתהליך האמיתי טמון באינטגרציה; יישום התובנות הגבוהות בחיי היומיום האנושיים, או לפי וילבר – בהפיכת ה״מצב״ ל״שלב״. חוויית ההתעוררות הייתה כמו קפיצה מטרמפולינה ענקית לרקיע השביעי; היא אפשרה הצצה לעולם ומלואו, אך הנחיתה חזרה לקרקע היתה בלתי נמנעת. אינטגרציה היא תהליך מתמשך של בניית סולם מהאדמה אל הרקיע, שלב אחרי שלב, המאפשרת לחוות מחוזות שמימיים של חיבור ואהבה ובה בעת להישאר יציבים על הקרקע. ״מטפסים אל פסגת ההר, ואז כשמגיעים אליה, באחת פרוס לפנינו כל הנוף שמתחתיה. מראש ההר כל הנחלים והעמקים של חיינו נראים מרוחקים ומלאי משמעות, הנוף פתוח והאוויר צלול […] האדם שחווה את חווית השחרור ואחריו את החזרה אל המוכר חווה בממש את התחושה של ראש ההר, מעין מפה לתהליך שעשוי להפוך למציאות קבועה. עכשיו לא נותר לו אלא להשתמש בחוויה זו כהשראה לטיפוס ההדרגתי למעלה.״ (ליבליך, עמ׳ 225).

אחד השינויים הראשונים שסימן את הטמעת התובנות בחיי, היה לתת תשומת לב למה שאני מכניסה לגופי. הייתי נוהגת לזלזל בבריאותי ולאכול ג'אנק, אך החוויה לימדה אותי כיצד מרגישה אהבה עצמית – ושחלק מלאהוב את עצמי הוא לאכול בריא. פניתי ללימודי רפואה טבעית וחקרתי תזונה בריאה. בנוסף, התעניינותי הגוברת בפצעי הנפש הובילו אותי להתנסות בתהליכים טיפוליים ולאמץ גישות של חמלה ואהבה – אותן חמלה ואהבה הזכורות לי כל כך מאותה חוויה. אוכל לומר שמסע זה שרחוק מלהגיע לסיום, דרבן ומדרבן אותי להמשיך ולהעמיק בעולמות הטיפול הרוחני-הוליסטי והחקירה התודעתית, ולנסות כמיטב יכולתי להיות עבור אחרים האדם לו הייתי זקוקה אני במסעי. לעת עתה, נראה כי חשיבותן של דמויות שכאלו רק עולה, והצורך הקולקטיבי והעמוק בהן הולך וגובר.

האם מצאת את עצמך בסיפור שלי, ויש לך צורך בליווי פסיכו-רוחני? כאן יש פרטים נוספים

בית / טליה מיכאלי

בְּבַיִת נולדתי
בְּבַיִת גדלתי
אמרו לי שזהו ביתי, וכך חשבתי
אך לא הרגשתי

יום אחד, בית רוחני גיליתי 
הרגשתי שלביתי האמיתי שבתי
כה התרגשתי 
האמנתי שלסוף דרכי הגעתי

אך על אף שבי ביתי הפציע
וכה במפתיע
כך גם נעלם, כפי שהגיע

חשתי שאת בית נשמתי איבדתי 
לחזור לחיקו האוהב כמהתי
ללא נוכחותו כה סבלתי
בכל דרך ואדם אותו חיפשתי

ותוך שאת זכרון ביתי ברוח כאבתי
לבנות בית ממשי בעולם ניסיתי
ואף שכה רבות התאמצתי
לחוש בית בעולם מעולם לא הצלחתי

נותרתי בגלותי 
בחיפוש אחר בית מהותי
הבית שכה אהבתי
שכה אהב אותי

לבדי זמנים רבים נדדתי
במשעולי הנפש והתודעה התהלכתי
עד שאת כל האפשרויות מיציתי
ונכנעתי, מהחיפוש התייאשתי 

רק אז, לבסוף הבנתי

הרוח והעולם אינם נפרדים ממני
הבית שמחפשת אני
לי אינו חיצוני 

אני ביתי, ביתי הוא אני
ברוח, בעולם, הרי הנני

כאן אני
כאן ביתי

ביבליוגרפיה

זפרן, ירון. פסיכותרפיה רוחנית-הוליסטית.

ליבליך, מתי. האדם בקצה האגו.

פולן, מייקל. איך לשנות את דעתך.

אילנה פז ומיכאל פיין. רוחניות בקליניקה – מהקצה המיסטי אל מרכז השיח הטיפולי.

States of Consciousness Questionnaire and Pahnke-Richards Mystical Experience Questionnaire – MEQ43.

Augustus Masters, Robert. Spiritual Bypassing.

Welwood, John. Human Nature, Buddha Nature – On Spiritual Bypassing, Relationship and the Dharma.