מאת: טליה מיכאלי

אני עוברת מסע עם הקונספט הזה, של זימון מציאות, מכיוון שיש בי חלק שמאמין שכן, בהחלט יש לי השפעה רבה על המציאות שאני "מזמנת" לעצמי.

ראיתי את זה קורה לא פעם בחיים שלי שרציתי משהו, ולא בהכרח עשיתי הרבה בשביל שהוא יתממש, ואז הוא פשוט קרה. שמעתי גם המון סיפורים כאלו מאנשים שאני מכירה באופן אישי. סיפורים לא סבירים בעליל. קשה להתכחש לדברים כאלו, וגם לא כדאי בעיניי.

יחד עם זאת, יש איזושהו קול שמתחבא מאחוריי האמונה הקודמת (האמונה שיש לי השפעה על המציאות שאני "מזמנת") – שהוא הדבר שבאמת קשה לי איתו כאן. זה קול שאומר "את בשליטה על מה שאת מביאה לחיים שלך".

אם אני מאמינה לקול הזה, אז האמונה הבאה הנגזרת ממנו תספר לי שאם אני בשליטה, ואני מזמנת לחיים שלי דברים שקשה או כואב לי איתם, או לא מזמנת אליהם דברים טובים, זה אומר שמשהו איתי כנראה לא בסדר, שאני צריכה להתאמץ יותר כי בפירוש אני עושה משהו לא טוב מספיק, ושזו אשמתי; לחילופין, שאני יכולה להיות בשליטה אבל פשוט לא לוקחת את המושכות לידיים שלי (כי אני עצלנית, למשל). ואז ברור שאני אשמה בזה.

התכנים שנחשפתי אליהם בשנותיי הרבות כמחפשת רוחנית, הקשורים למשיכת שפע וזימון מציאות, לא עסקו מעולם, למיטב זכרוני, בלהבהיר היטב ולעומק את הנקודה הכה חשובה – שאם אנשים לא מזמנים לחיים שלהם שפע, זו לא אשמתם. שהם לא "דפוקים". שאין וגם לעולם לא תהיה להם שליטה על כל דבר ודבר בחיים שלהם. שהחופש האמיתי הוא בלשחרר שליטה. שלהיאחז בכל מני טקסי זימון מציאות כדי למשוך שפע גורם לסבל, בדיוק כמו שנגרם כתוצאה מכל היאחזות אחרת.

בפועל, יש בקיום כל-כך הרבה דברים, שאין שום סיכוי שאנחנו יכולים להיות מודעים אליהם, שמשפיעים על איך שהחיים שלנו נראים. לנסות לשלוט על כולם זו מלחמה אבודה מראש.

הפרדוקס הפנימי הוא שאנחנו יכולים להבין את מה שאמרתי עכשיו רציונלית, אבל עדיין להיות עם אמונה לא מודעת שכן יש לנו שליטה, ולהיות מופעלים כתוצאה מזה.

התפיסה הרווחת שאני נחשפתי אליה לגבי זימון מציאות, נעדרת חמלה מספקת בעיניי. חמלה שלנו לעצמנו, קודם כל, אבל בהחלט גם לאחרים (יש הרבה שמאמינים, באופן לא מודע בהכרח, שבגלל שהם טובים ב"לזמן מציאות/שפע" הם גם טובים יותר ערכית מאחרים, יודעים יותר טוב מהם מה נכון להם וכו').

מהסיבות הללו אני חווה לרוב את הגישה הזו לרוחניות, כסוג של מעקף רוחני. וזה לא אומר שאני חושבת שכל מי שעוסק בזה בהכרח עושה מעקף רוחני. זה אומר שאני חווה שיש המון אנשים שכן, ובהחלט הרבה מאלו שמלמדים את הנושא.

חשוב שנהיה מודעים לכך שיש לנו אמונות פסיכולוגיות וחברתיות בנוגע לכסף, שמתערבבות עם האמונות הרוחניות שלנו.

רבים כל כך האנשים שמסתובבים בעולם ומרגישים חסרי ערך כי אין להם מספיק כסף בשביל לחיות ברווחה כלכלית סבירה. ולצידם האנשים שיש להם מספיק, אבל מרגישים שהם חסרי ערך כי אין להם הרבה כמו לשכנים שלהם.

ממולם, אנשים שבטוחים שהם יותר טובים מכולם בגלל שהם עשירים (וכמובן שממש לא כל מי שעשיר הוא כזה, אבל זה ממש מפתה להאמין לזה כשיש לך כל כך הרבה כוח על אחרים, בין אם בגלל כסף או כתוצאה מיחסי שליטה מסוג אחר).

כל זה מתערבב עם הרצון הפשוט שלנו, שרק פאקינג יהיה לנו טוב בחיים האלה. מה כבר ביקשנו…

ואז אנחנו מתחילים לחפש מה יכול לעזור לנו להגשים את הטוב הזה, ומגיעים לשמוע על הניו אייג' ועל זימון מציאות, ומתחילים לעוף על כל הוואו הזה…

ואז המציאות עושה מה שבא לה ואנחנו חוטפים כאפות, ומתחילים לאכול את עצמנו עם מחשבות בסגנון "מה לא בסדר אצלי / למה היקום לא אוהב אותי / למה הוא לא מביא לי את מה שאני עובדת כל כך קשה לזמן / אני כנראה כשלון בזה / אני אשמה בזה שהתדר שלי נמוך ולכן זה מה שהיקום מביא לי".

עם הזמן וככל שאני לומדת יותר ומעמיקה בהבנה של הפסיכולוגיה של מחפשים רוחניים, אני מבררת ומבהירה לעצמי מה זה באמת אומר מבחינתי "לזמן מציאות" בפועל (וזה רחוק מלהיראות כמו איך ש"הסוד" וכו' מציגים את זה); מה זה אומר לעשות את זה בלי לעקוף את הרגשות, הכאבים והפצעים שלי באמצעות כלמני פרקטיקות רוחניות (וזה לא משנה אם זה "זימון מציאות" או מדיטציה, היינו הך), ומבלי לשפוט ולהלקות את עצמי על זה שהכאבים האלו עדיין קיימים בגלל שאני לא עושה מספיק טוב וואטאבר.

כל הנ"ל הוא עוד סיבה, מבין רבות, שבגללה פתחתי את קבוצת הפייסבוק "התעוררות רוחנית והסכנות שבדרך", ושהתחלתי להגיש את הפודקאסט "האור והצל – מסע של כנות להתעוררות רוחנית".

יש כל כך הרבה חוסר מודעות בעולמות הרוח בכל הנוגע לנפש האדם. חוסר מודעות לגבי הקלות הרבה שבה אנשים רבים כל כך נופלים לשיפוטים עצמיים ולאמונה בדוגמות, שבתורן מזינות עוד שיפוטים כלפי העצמי וכלפי אחרים.

אני ממש חשה בגוף את הניתוק הרגשי שקיים בתוך חוסר המודעות הזאת. וזה כואב.

האנטיתזה לכל זה, היא התעוררות לכך שאין פה באמת "אני" שעושה משהו. התעוררות לכך שיש עשייה, ושאין מי ששולט בה, אבל שכן יש חוויה של שליטה או של אי שליטה. (וגם את זה ניתן להבין באופן שגוי, יש לציין, וזה עלול להוביל למעקף רוחני בפני עצמו, שלא ארחיב עליו כרגע. רק אומר כדי שלא יובן אחרת – גם אם אין "אני", תמיד יש לנו אחריות על המעשים שלנו).

כשאנחנו מרגישים אשמים בגלל שאנחנו "לא מספיק" משהו, או מאשימים אחרים בכך (גם אם הכי בסמוי ובסאב טקסט הלא מודע שלנו), זה אומר שאנחנו מאמינים שיש "אני" שיכול להיות בשליטה.

על זה יכולה להתלבש הפרקטיקה של זימון מציאות, ולעשות שמות בנפש. ואז היא פשוט הופכת לעוד רציונליזציה להלקאה עצמית/שיפוטיות על אחרים.

אין "אני" ששולט, זה אומר אין "אגו" (לפי התפיסה הרוחנית לאגו, לא הפרוידיאנית/פסיכולוגית).

כשאין אגו, יש רק חמלה. לעצמנו ולאחרים (ורק מזכירה שחמלה לאחרים לא אומר שלא שמים גבולות או לא דואגים לצרכים שלנו).

בשורה התחתונה, אני לא חשה שאנשים שמלמדים זימון מציאות עוזרים לאנשים להתעורר באמת. לפחות עוד לא פגשתי לימוד כזה עד כה, ונחשפתי ללא מעט.

חוויתי הרבה טכניקות, שאמנם אנשים רבים מעידים שעוזרות להם במגוון מצבים, אך תמיד הרגשתי שהן נשארות שטחיות ולא יורדות מספיק לעומק.

חסרה שם האיכות שלב פתוח מביא איתה.

חסרות שהות ונוכחות בלתי מתפשרות עם הכאן ועכשיו, וקבלה אמיתית את עצמי כפי שאני ואת המציאות כפי שהיא.

וגם, חסרה הכרה בכך שלמי שנדמה לי שאני אין באמת שליטה על המציאות, ומי שאני באמת פשוט חווה ומתוודעת לכל דבר שקורה בדיוק באותו הרגע שהוא מתרחש.

שאלות נפוצות

אז זימון מציאות עובד או שזו אשליה?
אני מאמינה שיש לכולנו השפעה מסוימת על המציאות שלנו, היות ואנחנו חלק בלתי נפרד ממנה. נוכחתי לא אחת לראות שדברים ש"זימנתי" הופיעו בחיי, ואף שמעתי על כך סיפורים לא סבירים בעליל מאנשים אחרים. אך הדבר שמטריד בעיניי הוא לא עצם האמונה שאנחנו בוראים את המציאות שלנו, אלא התפיסה שיש לנו שליטה מוחלטת על הבריאה הזו, מכיוון שכך נוצרות אשמה והאשמה כשהמציאות לא מתגשמת כפי ש"זימנו". בפועל, אנו נוכחים לגלות שהמציאות פעמים רבות לא מתיישרת עם האמונות, הרצונות וה"זימונים" שלנו. אך אם אנו מאמינים שיש לנו את היכולת לשלוט על המציאות כי אנחנו ה"בוראים" שלה, נטיל את האשמה על עצמנו ("לא עשיתי מספיק", "אני לא בתדר הנכון") או על אחרים ("הוא בתדר נמוך", "היא בתודעת קורבן"), במקום להכיר בכך שאנחנו והמציאות הם לא כלים מכניים שאנחנו יכולים פשוט לקבוע את הפעולה שלהם באמצעות הפעלה של כוח או מניפולציה. תפיסה שכזו מקורה בחשיבה ילדית אגוצנטרית שרואה את העולם כשלוחה של העצמי וכמשרת שלו, במקום לראות את העצמי כחלק מהעולם, ביחסים הדדיים של שיתוף פעולה יצירתי.
אם אני מאמין/ה בזימון מציאות ולא מצליח/ה למשוך שפע, האם זו אשמתי?
ממש לא, וזה עניין שמתפספס לחלוטין בכל השיח על בריאת מציאות. אם אנשים לא מצליחים "לזמן" לחייהם שפע, זו לא אשמתם, וזה לא כי הם "דפוקים". אין ולעולם לא תהיה לנו שליטה על כל דבר שמתגשם בחיינו, כי יש כל כך הרבה משתנים בקיום שאנחנו לא מודעים אליהם שמשפיעים על איך שהמציאות שלנו נראית. לנסות לשלוט על חיינו זו מלחמה אבודה מראש, שמביאה אך ורק לסבל. מנקודת המבט הצרה והקטנה שלנו, אין לנו שום יכולת לראות ולהבין את המורכבות העצומה של החיים. אנחנו יכולים לעשות רק כמיטב יכולתנו, ולהשתדל לשחרר היאחזות בתוצאות.
למה גישת זימון מציאות יכולה להיות "מעקף רוחני"?
הגישה הזו משמשת כמעקף רוחני כשהיא מעניקה אשליה של שליטה במציאות ושל יכולת ליצור וודאות מוחלטת. כך היא מונעת התמודדות אמיתית עם מצוקות נפשיות כמו חרדות קיומיות וחוסר אונים. כמו כן, הגישה הזו לא אחת נעדרת חמלה, יוצרת תחושת פגימות, "אגו רוחני" ומעמדות. היא שמה את כל האחריות על הפרט ומתעלמת מקונטקסט חברתי וסוציו-אקונומי. לפיכך, השפעות קולקטיביות אינן חשובות או משמעותיות, כי רק אני בעלת השליטה על חיי ורק לי יש את הכוח והיכולת לשנות בהם כל דבר, אם רק ארצה בכך מספיק. בנוסף, זה מה שמעיד על דרגתי הרוחנית – אם אני מצליחה "לזמן מציאות" זה אומר עלי שאני אדם ברמה רוחנית גבוהה, ואם אני לא מצליחה – אני כנראה עדיין ב"תדר נמוך" או פגומה באופן כלשהו, וזה אך ורק עלי לתקן את עצמי.
מה הקשר בין אמונות על כסף לבין הפרקטיקות הרוחניות של משיכת שפע?
בעולם הקפיטליסטי שבו אנו חיים מתקיים עיוות מסוכן של תפיסת הערך העצמי של הפרט ביחס להון הכלכלי שלו. רבים מרגישים חסרי ערך כבני אנוש אם אין להם מספיק כסף בשביל לחיות ברווחה, או אם ההון שלהם לא משתווה לזה של עשירים מהם. ומנגד – ישנם אנשים שערכם העצמי מנופח רק בגלל שהם עשירים. באופן לא מודע, האמונות האישיות והקולקטיביות הללו בנוגע לכסף ובנוגע לערך העצמי שלנו, מתערבבות עם אמונות רוחניות. אנחנו חושבים שאם אנחנו מצליחים (או לא מצליחים) "לזמן" כסף לחיינו זה מעיד משהו על הרמה הרוחנית שלנו או על ערכנו כבני אדם. אך בפועל אנו שבויים בפרדיגמה קפיטליסטית מעוותת שלא אנחנו בחרנו, אלא שנולדנו לתוכה, ואנחנו ממשיכים לקיים אותה גם באמונות ובפרקטיקות הרוחניות שלנו.
מה קורה כשאני "מזמן/ת" משהו ואז המציאות לא משתפת פעולה?
במצב כזה פעמים רבות האמונות הרוחניות שלנו משמשות כרציונליזציה להלקאה עצמית. "לכולם זה עובד ולי לא – כנראה משהו לא בסדר אצלי, אני כישלון, אני אשם בזה שהתדר שלי נמוך". בפועל אנחנו שופטים את עצמנו לאורו של אידאל בלתי אפשרי, אך לא באמת מבינים שזה מה שאנחנו עושים.
אם אין "אני" ששולט במציאות, איך זה משפיע על תחושת האחריות שלי על חיי?
עלינו להבדיל בין שליטה לבין אחריות, וזו נקודה עדינה שקל להתבלבל בה. גם אם אין "אני" במובן הרוחני, כלומר לא קיים עצמי אינדיבידואלי נבדל-נפרד ששולט בחייו – עדיין תמיד יש לנו אחריות על המעשים שלנו, היות ולמעשים שלנו תמיד יש השלכות. עלינו להכיר בהשלכות מעשינו ולקחת עליהם אחריות, גם ועל אף שאין ביכולתנו לשלוט בהם. זאת מכיוון שהכרה ולקיחת אחריות מאפשרות תנועה תהליכית וטרנספורמציה של המעשים ושל התודעה שיוצרת אותם. זוהי אינה שליטה אלא חתירה מתמדת ללמידה, התפתחות, גדילה ושינוי.
מה חסר לך בשיטות זימון המציאות שנתקלת בהן לאורך השנים?
פגשתי הרבה טכניקות ליצירה וזימון מציאות לאורך השנים, אך תמיד הרגשתי שהן שטחיות ומכניסטיות. חסרה בהן הסכמה לשהות ונוכחות בלתי מתפשרת עם הכאן ועכשיו, קבלה וחמלה מוחלטת, שחרור המאבק במציאות ובעצמי. בפועל, אלו ביטויים ניו-אייג'יים קפיטליסטיים של המרדף האלמותי אחר תשוקות והבריחה מכאב ואי-נחת, שמשאירים אותנו במעגל הסבל.
האם יש הבדל בין זימון מציאות למדיטציה מבחינת הסכנה של מעקף רוחני?
לא ממש, ולדעתי זו נקודה חשובה. לא משנה אם מדובר ב"זימון מציאות" או במדיטציה, היינו הך, כי הסכנה זהה: לעקוף באמצעות כל מיני פרקטיקות רוחניות את הרגשות, הכאבים והפצעים שלי, במקום לפגוש אותם ישירות. כל פרקטיקה, גם הכי מכובדת ומבוססת, יכולה לשמש כמעקף אם משתמשים בה כדי לברוח מהכאב במקום להיות איתו.
מה קורה כשאין אגו, לפי הגישה הרוחנית שאת מתארת?
כשאין "אני" ששולט, זה אומר שאין "אגו" במובן הרוחני של המילה, לא במובן הפרוידיאני-פסיכולוגי. וכשאין אגו, יש הרפייה, קבלה וחמלה, כלפי עצמנו, אחרים והמציאות בכללותה. חשוב להדגיש שקבלה או חמלה לא אומרות שאנו לא שמים גבולות או לא דואגים לצרכים שלנו. זהו לא ויתור על עצמנו, אלא הרפיה מהצורך ההישרדותי התמידי לשפוט ולשלוט.