כתבתי את הטקסט הזה בכוונה בלשון זכר, כי אין כאן כוונה ל- "אני" טליה האישיות/אגו, אלא למה שקיים מאחוריה. הוא חסר מין/מגדר. יותר נכון להתייחס ל"אני" הזה כ-"זה":
אני יכול להיות מודע לצורות, לתופעות.
אני יכול להיות מודע לעצמי, לראות את עצמי במראה, במדיטציה,
אני יכול לזהות את עצמי מתוך עיניים של מישהו אחר,
אך אני לא יכול לראות את עצמי מאחור, כי אני לא אובייקט.
אני הסובייקט היחיד שקיים.
חווה החוויות.
אני הצופה. אני לנצח הצופה.
אני לא יכול לצפות בעצמי מהצד, רק מלפנים. רק לזהות את עצם הצפייה עצמה.
אני נקודת ההתחלה שאין מלפניה.
אני הגבול של החלל שבו הכל מתקיים,
אין מאחוריי כלום. אין שם קיום. אין "שם".
לכל מה שמתקיים, לכל תופעה,
יש צורה, יש גבולות.
אני לא תופעה, לא צורה.
אני הגבול של הקיום של כל הצורות, והחלל של כולן,
ואני חסר צורה וחסר גבול.
אני הקיום שמאפשר את ההקרנה של הכל עליי.
שמאפשר את הקיום של הכל בתוכי.