מאת: טליה מיכאלי
הדרך הרוחנית מלאה בסתירות ופרדוקסים, באופן מובנה. זה כך מכיוון שהקיום, מנקודת המבט שלנו, הוא פרדוקסלי מעצם טבעו.
מהסיבה הזו, כל טענה שאנחנו טוענים, כל מילה שאנחנו מוציאים מהפה, היא לא אמת מוחלטת, היא חלקית/יחסית.
הסיבה שאני מתייחסת לטענות שונות כאל אמת יחסית, היא מכיוון שבמציאות הדואלית לא קיימת אמת מוחלטת (להלן אמת מוחלטת – פרדוקס). לכן, גם המאמר הזה הוא לא אמת מוחלטת מתוקף היותו אובייקט חלקי שקיים בתוך תודעה אחדותית.
אמת מוחלטת היא מה שכולל את הכל, הכל כולל הכל. השחור והלבן, היין והיאנג, הדעות, הטענות והמחשבות של כל מי שקיים, יחד עם כל שאר הדברים שקיימים. היא הווייה שכוללת הכל אך בו זמנית גם ריקה לחלוטין, מחוסרת אובייקטים. מתוקף היותה כזאת, אי אפשר לדבר אותה. כל דבר שנגיד עליה, לא יהיה היא.
כשמתבוננים על המציאות מהפרספקטיבה הלא דואלית, האחדותית, אין שום בעיה עם פרדוקסים. הם כבר לא נראים פרדוקסליים, כי הם פשוט כבר לא קיימים. כל האמיתות החלקיות מסתדרות אחת עם השנייה בצורה מופתית, בשירות הקיום.
אך בחווייה האנושית החלקית שלנו, כשאנחנו בטוחים ב-100% באיזושהי אמת שלדעתנו היא נכונה, אך למעשה היא יחסית, יום אחד המציאות באה וחובטת לנו בפרצוף, ומגלה לנו שהיא מורכבת יותר מהדעות שלנו עליה (בהנחה ואנחנו מוכנים לקלוט את המסר).
הרבה פעמים כשאני מדברת או מפרסמת תוכן רוחני בנושא מסוים, אני משתדלת גם להציג את הזווית ההפוכה לו, או לפחות לנסח את הדברים באופן רך יחסית ולא חד משמעי. אמנם אני לא עושה זאת תמיד, מכל מני סיבות, אך זה משהו שאני שואפת אליו.
לאנשים מסויימים זה יראה כאילו אני לא סגורה על עצמי, הדעות שלי לא מגובשות, אני לא נחרצת מספיק… או לחילופין, שמכיוון שאני מציגה זווית ספציפית בזמן מסוים, זה אומר שאני תמיד לוקחת את הצד הזה, ומאמינה לחלוטין באמת הזאת.
מה שקורה לי במציאות הוא שאני יכולה כמעט תמיד לראות אמת יחסית בכל טענה. ואני אומרת כמעט, כי גם לי יש bias לפעמים, ואני לא מכחישה אותו. לפעמים גם אני מאמינה לחלוטין לסיפורים שלי על המציאות, אפילו לא מעט פעמים. יחד עם זאת, יש לי תמיד שאיפה לבחון את עצמי לגביהם. לפעמים אני מצליחה בזה יותר ולפעמים פחות.
למעשה, אני לא חושבת שבאמת אפשר להיות בגוף אנושי מבלי שתהיה לנו מערכת אמונות מוצקה על דברים מסויימים. גם אם הגענו לשלב בהתפתחות שלנו שבו מערכת האמונות המוצקה הזאת כמעט ולא קיימת, יהיה בתוכנו משהו קטנטן וערמומי שהיא עדיין תהיה קיימת בו. מהסיבה הזאת, לדעתי, החקירה נמשכת לנצח (כל עוד אנחנו חווים את הקיום מתוך גוף אנושי, בחוויית מציאות דואלית, ועוד לא התאחדנו עם המקור), ואל לנו לחשוב שהגענו לאנשהו.
שאלות נפוצות
למה הקיום, לפי המאמר, הוא פרדוקסלי מעצם טבעו?
הדרך הרוחנית מלאה בסתירות ופרדוקסים באופן מובנה, וזה קורה מכיוון שהקיום עצמו, מנקודת המבט שלנו, הוא פרדוקסלי מטבעו. כשמתבוננים על המציאות מהפרספקטיבה הלא דואלית, האחדותית, אין שום בעיה עם פרדוקסים, כי הם כבר לא נראים פרדוקסליים, פשוט מכיוון שהם כבר לא קיימים: כל האמיתויות החלקיות מסתדרות אחת עם השנייה בצורה מופתית, בשירות הקיום. אבל בחוויה האנושית החלקית שלנו, כשאנחנו בטוחים ב-100% באיזושהי אמת, יום אחד המציאות באה וחובטת לנו בפרצוף, ומגלה לנו שהיא מורכבת יותר מהדעות שלנו עליה.
מה ההבדל בין "אמת יחסית" לבין "אמת מוחלטת"?
כל טענה שאנחנו טוענים, כל מילה שאנחנו מוציאים מהפה, היא לא אמת מוחלטת, אלא אמת חלקית ויחסית, מכיוון שבמציאות הדואלית לא קיימת אמת מוחלטת. אמת מוחלטת היא מה שכולל את הכל: השחור והלבן, היין והיאנג, הדעות והמחשבות של כל מי שקיים, יחד עם כל שאר הדברים שקיימים. היא הוויה שכוללת הכל אך בו זמנית גם ריקה לחלוטין ומחוסרת אובייקטים, ומתוקף היותה כזאת, אי אפשר לדבר אותה. כל דבר שנגיד עליה, לא יהיה היא, וגם המאמר הזה עצמו הוא לא אמת מוחלטת, מתוקף היותו אובייקט חלקי שקיים בתוך תודעה אחדותית.
למה כדאי להציג תמיד גם את הזווית ההפוכה כשמדברים על נושא רוחני?
הרבה פעמים כשאני מדברת או מפרסמת תוכן רוחני בנושא מסוים, אני משתדלת גם להציג את הזווית ההפוכה לו, או לפחות לנסח את הדברים באופן רך יחסית ולא חד משמעי, מכיוון שכל טענה היא רק אמת יחסית, ולכל טענה יש זווית נוספת ששווה מקום. אמנם אני לא עושה זאת תמיד, מכל מני סיבות, אך זה משהו שאני שואפת אליו. לאנשים מסוימים זה יראה כאילו אני לא סגורה על עצמי או שהדעות שלי לא מגובשות, אבל בעיניי זו בדיוק ההכרה בכך שכמעט לכל טענה יש אמת יחסית, גם לזו שסותרת אותי.
האם גם למי שכותבת על אמת יחסית יש דעות קבועות ו-bias?
כן, ממש כך. אני יכולה כמעט תמיד לראות אמת יחסית בכל טענה, ואני אומרת כמעט, כי גם לי יש bias לפעמים, ואני לא מכחישה אותו. לפעמים גם אני מאמינה לחלוטין לסיפורים שלי על המציאות, אפילו לא מעט פעמים. יחד עם זאת, יש לי תמיד שאיפה לבחון את עצמי לגביהם, לפעמים אני מצליחה בזה יותר ולפעמים פחות, וזה בסדר. זה בדיוק חלק מהחוויה האנושית שאי אפשר לחמוק ממנה, גם כשמכירים בה תיאורטית.
האם אפשר בכלל להגיע לשלב שבו אין לנו מערכת אמונות מוצקה, והחקירה הרוחנית "נגמרת"?
אני לא חושבת שבאמת אפשר להיות בגוף אנושי מבלי שתהיה לנו מערכת אמונות מוצקה על דברים מסוימים. גם אם מגיעים לשלב בהתפתחות שבו מערכת האמונות המוצקה כמעט ולא קיימת, תמיד יישאר בתוכנו משהו קטנטן וערמומי שבו היא עדיין קיימת. מהסיבה הזאת, לדעתי, החקירה נמשכת לנצח, כל עוד אנחנו חווים את הקיום מתוך גוף אנושי, בחוויית מציאות דואלית, ועוד לא התאחדנו עם המקור, ולכן אל לנו לחשוב שהגענו לאנשהו סופי.
