מאת: טליה מיכאלי

כחלק מהמסע שלי בעולמות הרוח, אני מהרהרת בכל מיני אמרות רוחניות, שגורות יותר ופחות, מנסה ללמוד מהן, להפריד בין עיקר לתפל, לבדוק איפה הן פוגשות אותי ואיזה תחושות ורגשות הן מעלות בי, לראות איך והאם הן רלוונטיות אלי ואיך ביכולתי להחיל אותן על חיי היומיום שלי.

עם הזמן הבנתי שכל אמרה רוחנית באשר היא, ניתן לפרש בכל מיני דרכים. הפרשנות שתלמידים/מחפשים רוחניים ומורים רוחניים הרבה פעמים נותנים לאמרות האלו הוא לא אמפתי במיוחד. כלומר, זוהי פרשנות שכל הזמן מנסה להוכיח לנו איפה אנחנו לא בסדר או לא מספיק, ואיך אנחנו צריכים להיות אחרת מאיך שאנחנו כרגע.

כתוצאה מפרשנויות שכאלו, מורים רוחניים עשויים להרגיש עליונות ערכית על התלמידים שלהם, ובכך לגרום לתלמידים שלהם להרגיש רגשי נחיתות תמידיים ולהיות במרוץ לשינוי פנימי, כי הם מאמינים שהם לא ראויים להיות אהובים כפי שהם. כל מרחב היחסים בינם לבין עצמם ספוג באשמה, בושה ופחד. מתוך מצב שכזה, זה רק הגיוני שיווצרו קבוצות כיתתיות חדשות כל הזמן.

אך גם אם אדם אינו מצטרף לארגון או מתמסר ללימוד של מורה כזה או אחר, עדיין הוא יכול בינו לבין עצמו לשפוט את עצמו על כמה שהוא לא "מפותח מספיק" בשביל לעשות You name it… כי הוא שמע את ההרצאה של המורה ההוא, היה בסדנה ההיא, או קרא משהו בספר כלשהו.

כמה קל ואוטומטי לנו לשפוט אחרים ואת עצמנו על כל דבר ועניין (אני עשיתי דוקטורט בשיפוט עצמי, שהתחיל כנראה אי שם בסביבות גיל 4-5), ועד כמה זה מזיק והרסני לבריאות הנפשית והפיזית שלנו. יחד עם זאת, זה לא שאנחנו אמורים לא לשפוט יותר לעולם (כי זה עוד מאותו הדבר – לא מציאותי ולא חומל). השאלה היא איך ניתן להביא אמפתיה וחמלה לכל מצב שבו נהיה באשר הוא, כולל לשיפוטים ולשופטים.

מתוך כל זה, אני וערן טייכר, בן זוגי, התחלנו את פרוייקט "רוחניות חומלת":

אנחנו לוקחים אמרה רוחנית שגורה, ומציגים דרכים שונות שניתן לפרש אותה – בצורה שיפוטית שעשוייה להיות מסוכנת או בצורה חומלת שנותנת מקום וקבלה לעצמנו כפי שאנחנו. חשוב לנו להציג את הדברים גם מצד המורה וגם מצד התלמיד, על מנת לעמוד על ההבדלים שבין התפקידים השונים שאנשים לוקחים על עצמם, ואיך התפקידים הללו עשויים להביא לפרשנויות שונות של האמרה הרוחנית ושל המצב הנידון.

אמרה רוחנית: צריך לסבול כדי להתפתח ולהגיע להארה

פרשנות מסוכנת של התלמיד

אני צריך לסבול כי זה עוזר להתפתחות הרוחנית שלי. המורה יודע מה הוא עושה כשהוא מכאיב לי וזה לטובתי.

פרשנות מסוכנת של המורה

רצוי לגרום סבל / להכאיב לתלמידים כי זה יעזור / יאפשר להם להתפתח ולהתעלות מעל עצמם.

פרשנות חומלת של התלמיד

סבל הוא חלק מהחיים. חשוב ללמוד ממנו ולרתום אותו לצורך התפתחות. יחד עם זאת, אין הכרח להביא את עצמי בכוונה במגע עם אנשים או סביבה שגורמים לי סבל, כי יש הרבה דרכים להתפתח מלבד סבל.

פרשנות חומלת של המורה

ניתן לעבוד עם הסבל הקיים ממילא בחייהם של התלמידים כמנוע להתפתחות ולמידה. אין צורך ומאוד לא כדאי לגרום להם סבל נוסף, אלא לעבוד עם דרכי התפתחות נוספות.

אמרה רוחנית: הסבל הוא בחירה

פרשנות מסוכנת של התלמיד

אני סובל כי אני מתנגד למציאות / לא מפותח מספיק / נמצא בתודעה של נפרדות.

פרשנות מסוכנת של המורה

התלמידים סובלים כי הם עושים זאת לעצמם, ולכן זו אחריותם בלבד לשנות זאת, ואם הם לא מצליחים זה כי הם לא מפותחים מספיק.

פרשנות חומלת של התלמיד

כשאני סובל, אם ביכולתי לשנות את המצב, כדאי לי לשקול זאת. אם אין ביכולתי לשנותו, ועד שאוכל לקבל את המציאות כפי שהיא, כדאי להיות בחמלה עצמית ולא בהלקאה עצמית. ואם אני מלקה את עצמי, לחמול על זה.

פרשנות חומלת של המורה

כאב הוא חלק בלתי-נמנע מהחיים. כשאנו מנסים להימנע מלהרגיש אותו אנו סובלים. ביכולתי לעזור לתלמידים לראות זאת, ולתת מקום וקבלה לכאב בתוכם.

אמרה רוחנית: צריך לצאת מאזור הנוחות כדי להתפתח ולהגיע להארה

פרשנות מסוכנת של התלמיד

זה לא בסדר להישאר באזור הנוחות שלי. עליי לשאוף תמיד לדחוף את עצמי מחוץ לו כדי להתפתח.

פרשנות מסוכנת של המורה

אזור הנוחות מנַוֵון. יש לדחוף תלמידים מעבר לקצה שלהם למען התפתחותם.

פרשנות חומלת של התלמיד

לכולנו יש דפוסים, ואזור הנוחות הוא חלק טבעי ואנושי שקיים בנו. זה טבעי שנדרש זמן וצעדים קטנים כדי ליצור שינוי בר-קיימא. כדאי לי ללמוד למצוא את אזור ההתפתחות ולהיות בהקשבה לגבולות שלי.

פרשנות חומלת של המורה

בגבול אזור הנוחות קיים אזור ההתפתחות, בו ההתפתחות אידיאלית. מעבר לו נגרם סטרס מוגזם שמעכב התפתחות ועשוי לגרום לטראומה. עלי לעזור לתלמידים לזהות את אזור התפתחות שלהם ואת גבולותיו.

אמרה רוחנית: את.ה לא המיינד / המחשבות שלך

פרשנות מסוכנת של התלמיד

צריך להפסיק לחשוב כדי להגיע להארה. אם אני לא מצליח להשקיט את המיינד זה אומר שאני לא מתרגל טוב מספיק ו/או שאני כישלון.

פרשנות מסוכנת של המורה

המיינד הוא אויב שצריך להכניע / להביס / להשתיק כדי להגיע להארה.

פרשנות חומלת של התלמיד

ביכולתי להיות ער למחשבותיי, לראות שהן מתקיימות בתוך המודעות שאני ולכן שאני יותר גדול מהן, לבחור האם להאמין לתוכן שלהן, וכל העת לזכור שזה לחלוטין אנושי וטבעי שאלו מחשבותיי ושאין בקיומן או בי משהו פגום / לא-בסדר.

פרשנות חומלת של המורה

המיינד הוא חלק ממי וממה שאנחנו כל עוד אנחנו בגוף אנושי, ועל כן יש לו תפקיד במבנה הנפשי שחשוב להבין ולעבוד איתו, לא נגדו. התכחשות אליו עלולה ליצור מצבי דיסוציאציה (ניתוק) ו/או מעקפים רוחניים ולעכב התפתחות.

שאלות נפוצות

מהו בעצם פרויקט "רוחניות חומלת" שאת וערן הקמתם?

זהו פרויקט שבו אנחנו לוקחים אמרה רוחנית שגורה, למשל "צריך לסבול כדי להתפתח", ומראים איך אותה אמרה בדיוק יכולה להתפרש בשתי דרכים שונות לגמרי: פרשנות שיפוטית שעשויה להיות מסוכנת, ופרשנות חומלת שנותנת מקום וקבלה לעצמנו כפי שאנחנו. חשוב לי להציג את שני הצדדים, גם של המורה וגם של התלמיד/ה, כי לכל תפקיד יש נטיות פרשנות שונות, ולראות את זה עוזר לנו להבחין מתי אנחנו לוקחים אמרה כלשהי ומפנים אותה נגד עצמנו.

למה פרשנות לא-אמפתית לאמרות רוחניות נחשבת מסוכנת?

כי היא כל הזמן מנסה להוכיח לנו איפה אנחנו לא בסדר או לא מספיק, ואיך אנחנו צריכים להיות אחרת מאיך שאנחנו כרגע. כתוצאה מכך מורים רוחניים עשויים להרגיש עליונות ערכית על תלמידיהם, והתלמידים נכנסים למרוץ תמידי של שינוי פנימי מתוך אמונה שהם לא ראויים להיות אהובים כפי שהם. מרחב היחסים כולו נהיה ספוג באשמה, בושה ופחד, ומתוך מצב כזה קל שיווצרו דינמיקות כיתתיות.

אם "הסבל הוא בחירה", האם המשמעות היא שאני אשם/ה בסבל שלי?

זו בדיוק הפרשנות המסוכנת שאני מבקשת לפרק. הפרשנות החומלת אומרת: אם ביכולתי לשנות את המצב, כדאי לי לשקול זאת, ואם אין ביכולתי לשנותו, ועד שאוכל לקבל את המציאות כפי שהיא, כדאי להיות בחמלה עצמית ולא בהלקאה עצמית. וגם אם אני כן מלקה את עצמי, אפשר לחמול גם על זה. אחריות אישית ואשמה הן שתי תנועות שונות לגמרי, וחשוב לי מאוד להפריד ביניהן.

האם אני צריך/ה לצאת מאזור הנוחות שלי בכוח כדי להתפתח רוחנית?

לא, ובעיניי זו בדיוק הפרשנות המסוכנת: "אזור הנוחות מנוון, יש לדחוף תלמידים מעבר לקצה שלהם". הפרשנות החומלת יותר מדברת על אזור התפתחות שקיים בגבול אזור הנוחות, שם ההתפתחות אידיאלית. מעבר לו נגרם סטרס מוגזם שמעכב התפתחות ואף עשוי לגרום לטראומה. לכולנו יש דפוסים, ולוקח זמן וצעדים קטנים ליצור שינוי בר-קיימא, ולכן חשוב ללמוד להקשיב לגבולות שלנו במקום לדחוף מעבר להם.

מה הכוונה ב"אתה לא המיינד שלך", והאם זה אומר שהמחשבות שלי הן אויב שצריך להשתיק?

ממש לא, וזו בדיוק הפרשנות שעשויה להזיק. הפרשנות החומלת מדברת על יכולת להיות ער/ה למחשבותיי, לראות שהן מתקיימות בתוך המודעות שאני, ולכן שאני יותר גדול/ה מהן, ולזכור שזה לחלוטין אנושי וטבעי שאלו מחשבותיי. המיינד הוא חלק ממי וממה שאנחנו כל עוד אנחנו בגוף אנושי, ולכן חשוב להבין אותו ולעבוד איתו, לא נגדו. התכחשות אליו עלולה ליצור דיסוציאציה או מעקפים רוחניים.

איך מבחינים בין פרשנות של תלמיד/ה לבין פרשנות של מורה לאותה אמרה רוחנית?

אני מציגה את הדברים גם מצד המורה וגם מצד התלמיד/ה כי לתפקידים השונים שאנשים לוקחים על עצמם יש השלכות שונות. פרשנות מסוכנת של תלמיד/ה עשויה להישמע כמו "המורה יודע מה הוא עושה כשהוא מכאיב לי, וזה לטובתי", בעוד שפרשנות מסוכנת מקבילה של מורה עשויה להישמע כמו "רצוי לגרום סבל לתלמידים כי זה יעזור להם להתפתח". לראות את שני הצדדים עוזר לנו להבין איך אותה אמונה יכולה לגרום נזק בכיוונים שונים, תלוי מאיזה עמדה מדברים.

איך אני יודע/ת אם המורה או השיטה הרוחנית שאני נמצא/ת בה מבוססים על חמלה או על שיפוטיות?

אחד הסימנים שאני נותנת עליהם דעת הוא האם הפרשנות שניתנת לך כל הזמן מנסה להוכיח לך איפה אתה לא בסדר או לא מספיק. אם מרחב היחסים ביניכם ספוג באשמה, בושה ופחד, ואם אתה חש/ה מרוץ תמידי לשינוי פנימי מתוך תחושה שאינך ראוי/ה להיות אהוב/ה כפי שאתה, אלו סימנים חשובים לשים לב אליהם. לעומת זאת, גישה חומלת נותנת מקום וקבלה למי שאתה כרגע, בלי לוותר על אפשרות ההתפתחות.

האם זה אומר שאסור לי בכלל לשפוט, גם את עצמי?

לא, ואני חושבת שגם זו הייתה עוד גרסה לא מציאותית ולא חומלת. כמה קל ואוטומטי לנו לשפוט אחרים ואת עצמנו על כל דבר ועניין, אני עצמי עשיתי דוקטורט בשיפוט עצמי שהתחיל אי שם בסביבות גיל 4-5, ועד כמה זה מזיק לבריאות הנפשית והפיזית שלנו. אבל השאיפה לא לשפוט לעולם היא עוד מאותו הדבר. השאלה שאני שואלת את עצמי היא איך ניתן להביא אמפתיה וחמלה לכל מצב שבו נהיה, כולל לשיפוטים עצמם ולשופטים.

איך אני מתרגל/ת בפועל לזהות פרשנות מסוכנת אצל עצמי כשאני שומע/ת אמרה רוחנית?

אני מציעה לעצור ולבדוק: האם הפרשנות שקמה בי גורמת לי להרגיש שאני צריך/ה להיות אחרת ממי שאני כרגע, או שהיא נותנת לי מקום להיות בדיוק כפי שאני תוך כדי תנועה? למשל, האם "הסבל הוא בחירה" הופך אצלי לקול שאומר "אני אשם/ה בכאב שלי", או לקול שאומר "אני יכול/ה לחמול על עצמי גם כשאני עדיין סובל/ת"? זו בדיקה שאני עצמי חוזרת אליה שוב ושוב, כי הפרשנות המזיקה יודעת להסתתר תחת מסווה של חוכמה רוחנית.