למה עוד נסיעה להודו, עוד רטריט מדיטציה או עוד חומרים משני תודעה, לא בהכרח יביאו אתכם לבליס ולשלווה שאתם מחפשים?
נועם מתאר את זה בבהירות במילים שלו:
"חוויתי את הדבר הכי מדהים בעולם… בליס, שלווה, שמחה, פשטות, אהבה שאינה תלויה בדבר. לתקופה שהרגישה כאילו קרתה בחיים אחרים, הרגשתי לראשונה ממש קרוב לאלוהים, לעצמי. לא היו לי בעיות יותר, כל הפחדים נעלמו, כל הדברים שהפריעו לי בחיים לא היו רלוונטיים יותר. אהבתי את עצמי ואת כולם בדיוק כפי שהם. הרגשתי אחד עם הכל. ידעתי שהכל מחובר. זאת הרגשה שאי אפשר באמת להסביר במילים. מילים כל כך מוגבלות, כל כך מצמצמות את החוויה של זה.
ואז זה נגמר, וכאילו חזרתי לחיים הרגילים שהיו לי קודם. אבל משהו ממש גדול השתנה בי. אני מרגיש שאני לא יודע איך באמת לחזור להיות הבנאדם שהייתי קודם. אני לא מסוגל. אני מרגיש תלוש, אבוד. אני מרגיש שאיבדתי את הדבר הכי טוב שקרה לי, ואני לא יודע איך להחזיר אותו.
ואחד הדברים הכי גרועים, זה שאין לי בכלל עם מי לדבר על זה. כל מי שניסיתי לספר לו מה עבר עלי, הסתכל עלי כאילו משהו הסתובב אצלי. ובמובן מסוים זה נכון, אני רואה דברים אחרת עכשיו, ומרגיש שאף אחד לא יכול להבין אותי. אף אחד שלא חווה את זה לא מבין מה זה להיות "שם". וניסיתי להסביר להם, ממש ניסיתי, עד שהבנתי שאין טעם. זה כמו לנסות להסביר לעיוור שמעולם לא ראה צבע בחייו, איך נראה ציור שמן שמכיל את כל הצבעים על כל גווניהם. הוא בחיים לא יבין כל-עוד הוא לא יראה את הציור בעצמו. אז התייאשתי מלנסות, אבל נשארתי ממש לבד עם כל זה.
אני מפחד שלעולם לא אצליח להרגיש מחובר ככה שוב, שלעולם לא אחווה שוב כזו שלווה ושמחה רק מעצם קיומי. הכל תפל עכשיו לעומת הדבר המדהים הזה שחוויתי. אני מפחד שככה החיים שלי יראו עד שאמות.
אני ממש מנסה לחזור לחיים רגילים. לעבוד, להיפגש עם חברים ומשפחה, אפילו לעשות מדיטציה או יוגה, לצאת לטבע מדי פעם. אבל האמת היא שקשה לי לקום בבוקר. אני מעביר עוד יום ועוד יום, ולא ברור לי בשביל מה.
אני מרגיש שלחיים שלי כפי שהם כרגע אין הרבה משמעות. אני מרגיש ריקנות. אני מוצא את עצמי שואל את עצמי כל הזמן – "מה הטעם?", כי האמת היא שאני מרגיש שאין טעם אלא אם כן אני איכשהו אמצא את הדרך לחזור ל"שם". זה הדבר היחיד שמעניין אותי, שבשבילו אני ממשיך…
ניסיתי להגיע ל"שם" שוב ולא הצלחתי. הלכתי לריטריטים ארוכים, ניסיתי כל מני מדיטציות וטכניקות אחרות. ניסיתי חומרים משני תודעה ששמעתי שמעוררים לפעמים חוויות רוחניות, וחשבתי שאולי הם יעזרו לי לחזור ל"שם", והפעם להישאר לתמיד.
בכל ההתנסויות האלו, לפעמים הרגשתי שאני מתקרב… חוויתי איזושהי הצצה לזה, שנתנה לי לרגע תקווה שהנה, זה מגיע… אבל זה תמיד היה חלש יחסית ונעלם במהרה, רק כדי להשאיר אותי אחר כך שוב עם תחושת הריקנות הקיומית הזו.
ניסיתי גם לקרוא ספרים, לשמוע הרצאות של מורים רוחניים. אבל כל הידע הזה שכתוב ונאמר מרגיש לי כאילו הוא נשאר בגדר רעיונות יפים שאני לא באמת מצליח ליישם ולחוות.
אפילו התייעצתי עם מורה או שניים… אבל לא הרגשתי שאף אחד באמת נותן לי תשובות. "תמשיך לתרגל", הם אמרו לי. אבל אני מתרגל ומתרגל ולא קורה כלום! אז תודה באמת, עזרתם לי מאוד…
אני רוצה למצוא מורה שיעזור לי באמת לחזור ל"שם". אבל איפה מוצאים כזה? אם אמצא כזה, אשאר איתו כמה זמן שצריך, עד שאגיע ל"שם". אני ממש נואש למצוא את הדרך לחזור…
אלוהים, למה הראית לי את כל זה רק כדי להחזיר אותי בסוף לחיים הקודמים שלי? מה אתה רוצה ממני? בבקשה… תן לי לחזור. זה כל מה שאני רוצה בחיים האלו, שום דבר אחר לא משנה כבר…"
***
תיאור המצב שקראתם כאן, הוא לא רק של נועם, אלא של המון מחפשים רוחניים שדיברתי איתם לאורך השנים או שעשיתי איתם תהליכים אישיים בקליניקה.
החיפוש הנואש אחר פתרון, משהו שיגאל אותנו מכל הסבל האנושי שלנו, מוכר לי מקרוב. גם אני הייתי שם פעם –
חוויתי התעוררות רוחנית, מקום של בליס מוחלט שלא היה בו סבל בכלל, ואחריה נפלתי למשבר רוחני שנמשך שנים, ולא היה לי עם מי לדבר על כל זה. הייתי מדוכאת ומתוסכלת ורק חיפשתי מישהו או משהו שיחזירו אותי ל"שם", וכמה שיותר מהר!
אבל עם השנים והתהליכים שעברתי הבנתי שחוויית ההתעוררות הרוחנית שחוויתי היתה רק ההתחלה של מסע התעוררות רוחנית שלם. הבנתי שעבודה עם הסבל האנושי היא תהליך. שאין פתרונות קסם. שאי אפשר לפתור את הסבל באמצעות quick fix כמו עוד חומר משנה תודעה, עוד ריטריט מדיטציה, עוד מסיבת טבע או עוד טיול להודו.
לא שיש בעיה עם כל אלו. אפשר להנות מהם מאוד ולקבל מהם ערך רב לצמיחה שלנו, אבל הם לא מה שיביא אותנו לבליס הנצחי הזה שאנחנו רודפים אחריו.
המרדף אחר בליס רוחני לוכד אותנו לעתים קרובות במעגל של חיפוש, מכיוון שהיצמדות מתמדת למצבי תודעה אופוריים יוצרת חוסר איזון נפשי-רוחני.
במקום להתייחס להתעוררות רוחנית כאל בריחה מהמציאות הרגילה, אפשר יותר ויותר להיפתח לכך ששלווה אמיתית נובעת מהתקרקעות מלאה ברגע הנוכחי, מנוכחות מלאה עם כל טווח רגשותינו, ומהתכווננות אל מה שמעורר את נשמתנו לחיים.
אם אתם מתחברים למה שכתבתי כאן, תדעו שאתם לא לבד, ושיש עוד הרבה אנשים שחווים או חוו את אותן התחושות, בדיוק כמוכם.
אם אתם רוצים לשוחח עם מישהי שתבין אתכם, ולעשות תהליך התקרקעות ואינטגרציה לחוויה שלכם, מוזמנים לכתוב לי.
שאלות נפוצות
למה חוויות של בליס ואחדות לא נשארות, גם אם ניסינו לחזור אליהן דרך אותם אמצעים?
חוויות בליס ואחדות הן לרוב הצצה זמנית למצב תודעה, לא מקום קבוע שאפשר לעבור אליו ולהישאר בו. המרדף אחר בליס רוחני לוכד אותנו לעתים קרובות במעגל של חיפוש, מכיוון שהיצמדות מתמדת למצבי תודעה אופוריים יוצרת חוסר איזון נפשי-רוחני. עוד ריטריט, עוד חומר משנה תודעה או עוד טיול להודו יכולים להיות בעלי ערך רב לצמיחה, אבל הם לא הדרך לבליס הנצחי שאנחנו רודפים אחריו.
מה עושים כשמרגישים ריקנות ואובדן משמעות אחרי חוויה רוחנית עוצמתית שחלפה?
זו תחושה שאני מכירה מקרוב, גם מהחיים שלי. עם הזמן והתהליכים הבנתי שחוויית ההתעוררות היתה רק ההתחלה של מסע התעוררות שלם, לא היעד עצמו. אין פתרונות קסם ואי אפשר לפתור את הסבל האנושי באמצעות quick fix. הדרך החוצה מהריקנות היא לא לחפש עוד הצצה לאותו מצב, אלא להתחיל תהליך של התקרקעות באמת, ברגע הנוכחי, עם כל טווח הרגשות שלנו.
איך יודעים אם אני נמצא/ת ב"מרדף אחר בליס" ולא בעבודה רוחנית בריאה?
אם ההתייחסות שלנו להתעוררות רוחנית היא כאל בריחה מהמציאות הרגילה, ואם המניע העיקרי לתרגול או לחיפוש הוא רק החזרה למצב האופורי שחווינו, זה סימן למרדף. שלווה אמיתית לא נובעת מהיצמדות למצב אקסטטי, אלא דווקא מהתקרקעות מלאה ברגע הנוכחי ומהתכווננות אל מה שמעורר את נשמתנו לחיים, גם כשזה פחות דרמטי מחוויית שיא.
מה עושים כשאף אחד מהסביבה שלי לא מבין את מה שעברתי בחוויה הרוחנית?
זו אחת התחושות הכואבות והמבודדות ביותר, ואני יודעת שהיא אמיתית. מי שלא חווה חוויה כזו לא תמיד יוכל להבין אותה באמת, וזה בסדר. אם את/ה מתחבר/ת למה שכתוב כאן, כדאי לדעת שיש עוד הרבה אנשים שחווים או חוו את אותן התחושות, בדיוק כמוך, ולעיתים הכי מועיל למצוא מישהי שתבין אתכם ותוכל ללוות תהליך של התקרקעות ואינטגרציה לחוויה עצמה.
האם זה נורמלי לרצות "לחזור לשם" בכל מחיר אחרי חוויית התעוררות?
כן, זה תגובה מוכרת ואנושית מאוד. החיפוש הנואש אחר פתרון שיגאל אותנו מכל הסבל האנושי שלנו מוכר לי מקרוב, גם אני חוויתי בליס מוחלט ואחריו משבר רוחני שנמשך שנים. אבל הרצון "לחזור לשם" בכל מחיר הוא בדיוק מה שמזין את המעגל, כי הוא מתעלם מכך שהמסע הרוחני הוא תהליך מתמשך ולא נקודה אחת שצריך לשחזר.
מורים רוחניים אומרים לי "פשוט תמשיך לתרגל", אבל זה לא עוזר. מה זה אומר?
"תמשיך לתרגל" הוא לרוב לא חסר ערך, אבל כתשובה יחידה הוא לא מתייחס לצורך העמוק יותר שמסתתר מאחורי השאלה, לרוב הצורך הזה הוא בהבנה ובליווי אמיתי דרך המשבר, לא רק בעוד תרגול טכני. עבודה עם הסבל האנושי היא תהליך, ואין פתרונות קסם. לפעמים מה שבאמת חסר הוא לא עוד שיטה, אלא מקום בטוח לעבד את מה שקרה, עם מישהי שמכירה את הדרך מקרוב.
האם יש בעיה בלנסות חומרים משני תודעה, ריטריטים או טיולים רוחניים?
לא, אין בעיה עם כל אלו. אפשר להנות מהם מאוד ולקבל מהם ערך רב לצמיחה שלנו. הבעיה מתחילה כשאנחנו הופכים אותם לכלי היחיד שאמור להחזיר אותנו לבליס הנצחי שחווינו פעם, ומצפים מהם לעשות עבודה שהיא בעצם עבודה פנימית ואיטית יותר, של קבלה והתקרקעות בחיים כפי שהם.
איך אדע שהתקדמתי, אם אני כבר לא רודף/ת אחרי חוויית הבליס עצמה?
ההתקדמות האמיתית לא נמדדת בכמות חוויות השיא שחווינו, אלא בכמה אנחנו מסוגלים להיות נוכחים עם כל טווח הרגשות שלנו, כולל הקשים והלא נעימים, בלי לברוח מהם או לחפש עוד הצצה שתשכיח אותם. כשמפסיקים לרדוף אחרי הבליס ומתחילים להתעניין במה שמעורר את הנשמה כאן ועכשיו, זה סימן להתבגרות רוחנית אמיתית.
האם המשבר שאחרי הבליס הוא סימן שעשיתי משהו לא נכון?
ממש לא. זה תגובה טבעית וידועה, לא סימן לכישלון או לטעות. חוויה עוצמתית של בליס עלולה ליצור פער חד בין תחושת האושר המוחלט לחיים היומיומיים, פער שמורגש כמשבר. הפער הזה לא אומר שעשית משהו לא בסדר, הוא פשוט חלק מתהליך העיכול וההטמעה שדורש זמן, סבלנות וליווי.
