״הלילה האפל של הנשמה״ (או בשם אחר: "געגועים לאלוהי") הוא המשבר שמופיע אחרי שיא רוחני. זו נחיתת אונס על הקרקע, בעקבות חשיפה לאור גדול מאוד, גדול משהאישיות מסוגלת להכיל.
אחרי שחווים "אחדות" או "אור/אהבה אינסופיים", החזרה לגוף האנושי הנפרד ולמגבלות הקיום החומרי מרגישה כמו שפל נוראי. יש תחושה של ריקנות ומותשות, כי אין יכולת לשמר את עוצמת החוויה שהייתה וחלפה. האדם מרגיש קטן, עלוב ומנותק מהחסד שחווה קודם לכן.
המשבר מתאפיין בדיכאון, תלישות ואובדן עניין בכל דבר אנושי, אֵבֶל וצער על מה שהיה ואיננו עוד, תחושת נטישה ("אלוהים עזב אותי") שיכולה להיות מלווה באשמה ("עשיתי משהו לא בסדר ולכן זה קרה"), בדידות והתבודדות.

אם עד כה חשבנו שאנחנו יודעים מי אנחנו ומהו העולם, ותפקדנו בו באופן סביר פחות או יותר – עתה כל הקלפים נטרפו, ומוקד הזהות וההזדהות שלנו התערער לחלוטין, השתנה באופן בלתי הפיך.
זהו משבר קיומי של ממש, שלא אחת לוקח שנים להתאושש ממנו.

הלילה האפל של הנשמה הוא תהליך של טרנספורמציה פנימית עמוקה שמזמין אותנו למעבר דרך שאלות קיומיות, כמו:
מהי מהות הדבר שאני חשה שהיה לי ואבד?
האם אפשר לאבד משהו שלא היה שלי מלכתחילה?
מי זו ה"אני" שאני חושבת שאני, שנדמה לה שאיבדה משהו?

בעקבות חוויית רוחנית עוצמתית שכזו, פעמים רבות נתבלבל ונחשוב ש(רק) החוויה הרוחנית האקסטטית הזו היא אנחנו. לא אחת גם נחשוב שהחווייה הזו היא שלנו, שייכת לנו, שזכינו בה בכבוד כי אנחנו כאלו אנשים טובים ונעלים.

הבלבול הזה נובע מערבוב בין פרספקטיבות:

מהפרספקטיבה המוחלטת (נון-דואליות), אין נפרדות. אין "אני" ש"זה" שייך לו. זה אחד. אני האחדות, האחדות היא אני. מעולם לא היה אחרת ולעולם לא יהיה אחרת. המילה "אני" מאבדת מהמשמעות שאנחנו רגילים לתת לה, מכיוון שבאחדות לא מתקיימת אינדיבידואליות.

זהו המישור שנגלה לנו בחוויה רוחנית אחדותית, אך מכיוון שאנו נותנים לחוויה הזו פרשנות מתוך הפרספקטיבה של הרמה התודעתית הנפרדת, שממנה הסתכלנו על עצמנו ועל העולם עד כה – אנו מתבלבלים.

מהפרספקטיבה היחסית (דואליות), המישור התודעתי שבו אנחנו מתקיימים בעולם הזה כגופים מובחנים ואינדיבידואלים, ישנו הבדל בין "אני" ובין החווייה הרוחנית ש"אני" חוויתי. הנבדלות הזו מוטמעת בשפה שלנו: "אני – חוויתי חווייה". יש אותי, ויש את החווייה – לכאורה שתי תופעות נפרדות. מכיוון שהנפרדות הדואליסטית כה מתעתעת (זוהי אשליית המאיה/המטריקס), מהפרספקטיבה הזו אנו טועים לחשוב שאנו יכולים לנכס חווייה רוחנית שחווינו לעצמנו, לאישיות או לזהות שלנו, לקחת עליה בעלות, לשלוט בה או לעשות בה כרצוננו כאילו היא איבר מגופנו או חפץ שאנו משתמשים בו. "החווייה שלי", "בגלל שחוויתי את זה, אני כזאת וכזאת וזה אומר עלי כך וכך", "אני רוצה לחוות שוב"… וכו'.

אפשר לקרוא לבלבול הזה "אגו רוחני". ושמו כן הוא – האגו טועה לחשוב שהוא הרוח, כשבפועל, האגו אינו מכיר בכך שהוא רק פונקציה תפקודית המתקיימת ופועלת בתוך הרוח, חסר קיום נבדל משל עצמו, ולכן חסר כל יכולת לשליטה על הרוח.

אך זהו סיפור שתמיד מתבדה בסופו של דבר. דינה של גאות אגואית להפוך לשפל אגואי, ובסופו של דבר, עם קצת תמיכה מצועדים ותיקים בדרך – לאגו שמחובר למציאות ומגלם ענווה בריאה.
חלק מההתפכחות במסע הרוחני היא ההכרה בכך שאין לנו שליטה על שום דבר, ודבר אינו בבעלותנו. שהכל זמני, הכל חולף, הכל בשינוי מתמיד. שכל דבר שאנו יכולים להצביע עליו, שאנו יכולים לתפוס אותו בתודעתנו ולהגדיר אותו, יום אחד יפסיק להתקיים בצורתו הנוכחית (בין אם כי הוא ישתנה, ובין אם כי לא יהיה "אני" שמגדיר – ולכן לא יהיה מה שמוגדר).

אחרי האקסטזה – הכביסה:

בספרו של ג'ק קורנפילד, המביא ראיונות עם אנשים ממסורות שונות שחוו חוויות שיא רוחניות, הכביסה היא סימבול לקרקע המציאות – החיים היומיומיים שממשיכים להתקיים, גם אחרי האקסטזה. הדגש הוא על כך שהמשמעות של החוויות האקסטטיות הללו מתגלה לא במימדים ה"גבוהים", אלא דווקא באמצעות ה"כביסה" – דרך הקרקוע שלהן, התרגום שלהן מהרוח אל החומר.

כמו כן, אפשר לראות את הכביסה כמטאפורה לתוכן הרגשי-פסיכולוגי שצף בעקבות חוויות שיא רוחניות, ודורש תהליך של "כיבוס" – לישה ועיבוד, ניקוי מתעתועי התודעה ומתפיסות מגבילות, מיון העיקר מהתפל…
או במילים אחרות – אינטגרציה.

לא משנה כמה גבוה הגענו במרחבי התודעה, בסוף אנו תמיד חוזרים למציאות החומרית, לשגרה, למטלות, למורכבויות הרגשיות, לבירוקרטיה של החיים.
כל עוד אנו קיימים במימד שבו תודעתנו אינה מתקיימת בנפרד מגופנפש – עלינו להכיר בכך שהגופנפש אינו נפרד מהתודעה, אלא הוא יצירה שלה המתקיימת בתוכה, הכוללת באופן טבעי מטענים פסיכולוגיים וצרכים רגשיים וגופניים. ומכיוון שאנו תודעות המגולמות בגופנפש, אין לנו אפשרות אחרת אלא להתמודד עם כל הצרכים והמטענים הללו, שלנו ושל כל שאר הגופנפשים שמאכלסים את הבית החומרי שלנו, שהוא הכוכב הזה.

ובמילים נורמליות יותר – העיקר הוא לא כמה גבוה הגענו וכמה תובנות קיבלנו, אלא מה אנו עושים עם כל זאת, כיצד אנו חיים את חיינו בפועל. איך אנחנו מתנהגים ביחסים עם הקרובים לנו, כיצד אנו תופסים את השונה מאיתנו ואיך אנחנו מתייחסים לזולת, מה היחס שלנו לסביבה ולכדור הארץ, על מה אנחנו מוציאים את כספנו ואיפה אנו משקיעים את האנרגיה שלנו, וכו'.

רוחניות ממשית אינה ריחוף בשמיים, אלא הליכה נחושה על האדמה, קשה וסלעית ככל שתהיה.
משמעות גילום מהות רוחנית אינה היותנו אנשים רוחניים, אלא היותנו אנושיים.